11 בינואר 2016: ציפור הנפש

בשטח מסתובבים המוני חיילים מבולבלים, אז אריק שרון נותן לשני "ציפורי הנפש": אמנון כספי וגבי סלומון פולקסווגן דאבל-קבינה כדי שיסתובבו בגזרה, יבחנו וייעצו, יכניסו קצת היגיון, ואם יש צורך אז גם שיסחבו אלונקות עם פצועים. נגמ"ש רפואה צ-750421 הפרק השישי

 

שגיא גרין (מאתר www.ha-makom.co.il, 1 בנובמבר 2013)

 

מלחמת יום הכיפורים, גזרת סיני

 

19 באוקטובר 1973

כשפינקו שומע באחר הצהריים של 7 באוקטובר שלאוגדה הגיע הפסיכולוג, הוא יודע בדיוק מה לעשות אתו. יש לו חיילים שעברו כבר יומיים של לחימה וצריך להוציא אותם מהחזית, לסייע להם ולעודד אותם. ומי יותר כשיר למשימה מאשר הבחורצ'יק הזה, שהוא גם פסיכולוג בהכשרתו וגם נותן במסגרת שירות המילואים שלו בחיל חינוך הרצאות על "מנהיגות בתנאי קרב"? אז פינקו, או בשמו ובתוארו המלא, ברוך הראל, סגן מפקד אוגדת הכוחות המשוריינים בסיני 252, הולך לשק"ם ברפידים, קונה צ'ופרים ב-300 לירות ומעלה אותם על אוטובוס ריק ביחד עם הפסיכולוג וקצין החינוך האוגדתי, וקדימה, לשחרר את מעוז המזח.

כן, המעוז הדרומי ביותר בקו בר-לב, האחרון שנפל, זה שבהתקפה הבלתי פוסקת עליו נהרגו חמישה חיילים ונפצעו 21, והנותרים בחיים נלחמו בקרב עיקש במשך שישה ימים ונכנעו ויצאו לשבי המצרי "עם הראש למעלה" רק ב-12 באוקטובר, אחרי ששלושה ניסיונות לחלץ אותם כשלו. בדיוק לשם נוסעים עכשיו קצין החינוך משה שריר והפסיכולוג גבי סלומון. זאת שעת ערב, לקראת שקיעה, האוטובוס עושה את דרכו מערבה לכיוון התעלה וסלומון מזהה על הגבעות שמסביב טנקים. הוא בא מנח"ל מוצנח, הוא לא מבין גדול בטנקים, אז הוא שואל את שריר, "תגיד לי, לטנקים שלנו יש נפיחות באמצע הקנה, נכון?" ושריר עונה לו, "כן, נפיחות", מפלט גזים. "אז אני עונה לו: 'ממה שאני רואה', ואני היחיד עם ראייה טובה שם, 'הקנה הזה הוא חלק'. והוא אומר לי 'אה, כן, המצרים 200 מטר מאתנו'", מתאר סלומון. על המקום האוטובוס עושה סיבוב צלחת, 180 מעלות על כביש ברוחב 6 מטר לכל היותר, וברגע האחרון לפני שהוא נותן משם רייס, סלומון עוד יורד ורץ אל הפנסים האחוריים ומנפץ אותם עם הקת של העוזי כדי שלא ישמשו מטרות נעות.

אלה הימים הראשונים של הקרבות ולך תסביר את הבהלה. סלומון מרגיש לא פעם שהוא מבין יותר מהמפקדים הבכירים מה קורה ואיך צריך לנהוג. לא מפני שבהכשרתו הוא פסיכולוג אלא מפני שהוא בן אדם עם שכל ישר ורגישות. למשל, "היו הבנות שמשרתות בטסה"; בימים הראשונים של המלחמה שהו במחנה גם חיילות. "בא אלי איזה קצין ואומר לי, 'כולן בוכות כי נהרגו כמה מהחבר'ה שלהן. אתה הפסיכולוג, לך תטפל בהן'. מה יש לי לטפל בהן? תן להן לבכות. יש להן סיבה טובה לבכות'". והיו גם הבנים של טסה: "ערימה של עשרות פגועי טנקים מתחבאים בבונקר הגדול של המחנה, עושים את צורכיהם בבונקר, אף אחד לא יודע עליהם כלום! נאספו על ידי כוחות הרפואה או בכל דרך אחרת: קצינים וחיילים בלי מפקד. לא ידענו אם הם פגועי נפש או פגועי גוף". בינתיים מצטברים טנקים שצוותיהם נפגעו אבל הם תקינים, וצריך לאייש אותם מחדש ולשלוח אותם לחזית. מי מכל הערימה שמתחבאת בבונקר יכול לחזור ולעלות עליהם? "אז המצאנו מבחן פסיכולוגי שממש נכנס לספרות המקצועית", מתאר סלומון בטון אירוני: הוא מעמיד חייל כזה כשמאחוריו ניצב קומנדקר. ובזמן שהוא משוחח אתו מישהו בא בשקט מאחורי החייל, מרים את מכסה הקומנדקר ואז מפיל אותו. "אם החייל קופץ לגובה, אתה אומר לו 'אתה תחזור לאחור'; ואם הוא מסתובב ושואל 'מה אתם עושים?' אומרים לו, 'אתה כשיר. קדימה, לעלות על הטנק'".

 

לקריאת הכתבה המלאה, ראו כאן:

http://www.ha-makom.co.il/nagmash6