21 בינואר 2016: "צדקת הדרך"
מצאתי באופן חד וברור שצבא המילואים לא רק שאינו שוקע, אלא שהוא בפריחה אמיתית. צה"ל שבעשור האחרון הופעל באופן שלא הכרנו מאז שנות ה-70, החזיר את האמון לאנשי המילואים.
אל"ם (במיל') רונן איציק
לוחמי שריון. צילום: מיכאל מס
4 שנים גדושות שירתתי כמפקד חטיבה בצבא ההגנה-לישראל, בדיוק באותן שנים שבהן נטען כי נערכה מלחמה של ממש בתוך צה"ל, על זהות, בין מפקדת קצין החינוך הראשי ובין הרבנות הצבאית. נטען אז כי הרבנות פלשה לתחומים לא-לה, ודרכה על חיל החינוך, בכך שהפכה את הצבא הישראלי לצבא יהודי, (ולא יהודי-דמוקרטי). טענה זו קיבלה גם ליווי איכותי של תיאוריה מדעית (שלא לומר "פסאודו-תאוריה") שרואה בחובשי הכיפות איום על דמות הצבא. אותם תאורטיקנים גם טרחו לספר לנו שצבא המילואים שוקע, וכי יש לעשות שינוי עמוק בצבא, "צבא אחר לישראל", כך הם כתבו.
טענות אלו על צבא המילואים הובילו אותי להסב את מקצועי מלוחם לחוקר-לוחם, ואת עבודת המחקר הראשונה שלי (התזה) הפניתי לשאלה על "שקיעתו" של צבא המילואים, שהרי המציאות שאני הכרתי כצופה-משתתף, הייתה הפוכה לחלוטין, אבל כדי להפריך טענה מדעית אתה נדרש להשתמש בכלים מדעיים.
לאחר שנה של מחקר איכותני, שפנה גם לבנות-הזוג של הנושאים בנטל המילואים, מצאתי באופן חד וברור שצבא המילואים לא רק שאינו שוקע, אלא שהוא בפריחה אמיתית. צה"ל שבעשור האחרון הופעל באופן שלא הכרנו מאז שנות ה-70, החזיר את האמון לאנשי המילואים. יתר על כן, הוא החזיר להם את תחושת הנחיצות והחיוניות שמאוד טושטשו בעשור הפוסט מודרני שאותו חווינו בשנות ה-90 "העליזות".
המציאות טפחה על פנינו וכולנו גילינו שאנו חיים בשכונה אלימה. אנשים נקראו להתייצב פעם אחר פעם וההתייצבות בפועל הייתה גדולה מ-100 אחוזים. הם הוכיחו "ברגליים" שהם כאן כדי להילחם, אבל הסיבה המרכזית לדבר הזה הייתה צדקת הדרך.
יש שישאלו איזו "דרך"?
ישראל היא מדינת הבית הלאומי של העם היהודי
זו אכן שאלה מעניינת, וכדי לענות עליה יש להוריד לרגע את מסך הצביעות או התמימות הפוליטי ולהיזכר לשם מה כמה המדינה הזו, ולשם מה קיים הצבא הזה. מדינת-ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, היא שלנו כי כאן נוצרנו, כאן התהווינו, ומכאן יצאה תורתנו. בגלות חלמנו על שיבת ציון, ואחרי 2000 שנה ותלאות אין-קץ חזרנו, למדינה יהודית בעלת מאפיינים דמוקרטיים.
רובם המוחלט של המתייצבים למילואים מגיעים בגלל צדקת הדרך, הם אומרים זאת כש"מקלפים" את הקליפה, וגם בנות הזוג מעידות על כך, הן אפילו רוצות שימשיך להיות צבא עממי ולא צבא מקצועי, למרות שהן משלמות מחיר אישי.
יש סיבה מהותית לתחושה הזו, ולא צריך להתבייש ו"להתגרד" כשחלק מהותי מהעניין הזה הוא חיזוק וקיבוע התקומה שלנו כעם היהודי במולדתנו, ללא קשר לברית שלנו עם הדרוזים, הבדואים, הארמים ועוד, כיוון שהם מקבלים את היותם מיעוט שווה זכויות במדינת לאום אתנית-תרבותית, הרבה יותר מאשר מדמיינים כמה בכייני "הדתה".
כאשר צווחו כל אותם יללנים על הדתה בצה"ל, נרשמו שיאים של גיוסים לקצונה, ודווקא בקהילות הלא-יהודיות, אז איך זה מסתדר? הסיבה היא אחת, שדווקא המיעוטים המשרתים מקבלים את העיקרון יותר מאשר חלק מהמשרתים היהודיים, שחשים חוסר נעימות, שלא לומר שנאה עצמית. העיקרון הוא מדינת העם היהודי הנוקטת במשטר דמוקרטי שזכויות אדם הם נשמת אפו. בצבא הזה מקבלים אותם מיעוטים פלטפורמה מדהימה להשתלבות ולמוביליות חברתית, זה "צבא העם" היחידי כיום בעולם המערבי, שמצליח לייצר חיברות (Socialization), הן תרבותית והן נורמטיבית.
במחקר שאותו אני עורך בשנתיים האחרונות מצאתי שבוגרי שירות בצה"ל הם אלה המצדיקים את הטענה על ההזדמנות שהצבא נותן למיעוטים, ובואו נסכים ש"אין חכם כבעלי ניסיון". אז אולי יסבירו לי אותם תאורטיקנים, שמשום מה קיבלו אכסניה של עיתון "הארץ", איך קורא שדווקא כאשר יש "הדתה", הצבא נתפס על-ידי משרתיו כארגון כל-כך שוויוני, וכל-כך טוב למיעוטים הלא-יהודיים?
התשובה פשוטה, כיוון שהם מאמינים בצדקת הדרך, ולפעמים זה בסדר גמור שרב יעמוד מול חיילים ויגיד על זה משהו, כי חומר בלי רוח, כך למדנו, אין בו ממש...
המרשמים לפניכם מפרטים את עיקר ממצאיי, שמתבססים על עמדות משרתים ותיכוניסטים בעשור האחרון, הוא המתואר כעשור ה"הדתה".
במחקר נדגמו 380 נשאלים, תוך השוואת עמדות של בוגרי שירות חובה בגיל 25-21 מול תלמידי תיכון בגיל 18-16, בחתכים של לאום, מגדר, רקע דתי, אזור מגורים, ומצב סוציו-אקונומי, ולפי מדגם מייצג באוכלוסייה.
בוגרי השירות כאמור שירתו בתקופה בה נטען כי חל תהליך של "הדתה" בצה"ל, קרי הנחלת ערכים יהודיים מטעם הרבנות הצבאית במסגרת השירות.
הנתונים נותחו לפי סולם של 6-1, כאשר לפניכם אלה העונים על הקטגוריות הגבוהות (4 - נוטה להסכים, 5 - מסכים, 6 - מאוד מסכים). ניתוח הנתונים מצביע כי בוגרי השירות הצבאי תופסים את השירות כמקדם שוויון הזדמנויות עבור מיעוטים, וכמקדם את ערכי הפלורליזם בחברה, לכן, לכל הפחות ניתן לומר, שגם אם הרבנות פעלה ביתר שאת להנחלת ערכים יהודיים בשירות הצבאי, הרי שהמשרתים עצמם יצאו מהצבא הרבה יותר סובלניים כלפי האחר בחברה, ולהבנתם השירות מאפשר לקדם את שילוב המיעוטים.
יגיל לוי (מאתר הארץ, 13 בינואר 2015)
שלום לך הרב הצבאי הראשי, תא"ל רפי פרץ.
הרוחות סביבך סוערות בעקבות החלטת הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, להעביר את ענף תודעה יהודית מהרבנות הצבאית לאגף כוח האדם. קודמך בתפקיד, הרב אביחי רונצקי, קרא לך להתפטר, והרב חיים דרוקמן האשים את הרמטכ"ל בכניעה לעיתון "הארץ". אני מבקש לעודד את רוחך ולהציע לך לראות בהחלטת הרמטכ"ל הישג אסטרטגי חשוב.
זה למעלה מעשור עובר הצבא תהליך של הפיכתו לצבא יהודי. בעוד מייסדו ומעצבו, דוד בן גוריון, מעולם לא הגדיר את הצבא כיהודי, מסמך "ייעוד וייחוד", שנוסח בעת שירותו של משה יעלון כרמטכ"ל, הגדיר את הצבא כצבאה של המדינה היהודית והדמוקרטית, שבה הזהות היהודית היא גרעין הזהות הלאומית של מדינת ישראל. לפי הגדרה זו, הרבנות הצבאית מצוידת בארגז הכלים המתאים לחינוכם מחדש של החיילים החילונים, שראשי צה"ל הציגום כמי שעולמם הערכי מעורער ואינו מתאים לצורכי הצבא הלוחם. כך גם הוצגו החיילים הדתיים, באופן טבעי, כעילית המשרתת החדשה, הטעונה בערכים הרצויים לצבא.
נכון שהרבנות הצבאית הואשמה בפלישה לתחומי העיסוק של קצין חינוך ראשי, אבל גם קולעים דבריו של ישראל הראל, לאחר "עופרת יצוקה", כי המאבק בין חיל החינוך לרבנות, הוא בין מי שמעודד ויכוח ערכי, ובכך מערער את צדקת הדרך ופוגע בצבא, לבין זרם ש"מבוסס על הזדהות מלאה עם השורשים הציוניים והלאומיים, לאו דווקא הדתיים, של מדינת ישראל", ובכך מחזק את הצבא ("הארץ", 21 בינואר 2009). ברגעי השפל, הרב פרץ, צְפֵה בטקסי ההשבעה של טירוני הצבא בכותל ותתעודד כשתראה כיצד ניטלה מהם הישראליוּת והם הפכו לטקס יהודי, שלא לומר דתי.
לא במקרה שיניתם את שם הענף מ"ענף ערכי תורה ללחימה" ל"ענף תודעה יהודית". הדת כמו הורחקה מזהותו ומתכניו. הענף אינו עוסק בהפצה גלויה של מסרים דתיים, אלא בהפצה של ידיעת הארץ, מורשת קרב, ערכי משפחה וחברות - בצורה המסווה ומרככת את המסר הדתי כדי להקל על התקבלותו. מסרים דתיים גלויים מופצים בעיקר על ידי רבני השדה, שמעמדם התעצם מאוד בשנים האחרונות, ובהם הרפורמה של הרמטכ"ל אינה מעיזה לגעת.
לכן אני מציע לך לחגוג (בסתר) את החלטת הרמטכ"ל כהישג של ממש. הרבנות אמנם נחלשת כארגון, אך דרכה מתעצמת. מעתה יהפוך העיסוק ביהדות ממגזרי לאוניברסלי. לא רק רבנים, שלא אחת מושכים אש, יפיצו את המסרים, אלא שלוחי אגף כוח אדם הממלכתי. חשוב מכך: דווקא החלשת-מה של השפעתך נחוצה, כדי לא לערב את היהדות הצבאית במסרים קנאיים שמעוררים לעתים את הרוב החילוני, האדיש לנעשה בצבא, דוגמת מסרים המזלזלים בקודשי האיסלאם. התגאית שהחיילים מודים לרבנות - "חיברתם את הקו הארוך שלנו כבנים לעם הזה". החיבור הזה רק יתעצם אם את התודעה היהודית יפיץ גוף שאינו מזוהה עם הרבנות.
אין לך מה לחשוש, הרב פרץ, שמא ייפגע מעמדה של הדת במסרים החדשים. הרי הרבנות הצבאית לא כפתה את עצמה על הצבא, אלא הוא גייס את הדת לצורך "חיזוק רוח הלחימה" של חיילי צה"ל ומפקדיו. האם ביום שבו מתפרסם שחמאס שיקם את מערכת המנהרות והספירה לאחור למבצע נוסף בעזה החלה, יכול הצבא לוותר על תרומתה של הדת לחיזוק רוח הלחימה? ודאי שלא. זו עת לחגוג, כבוד הרב.
