29 במארס 2016: האיש שנולד מחדש – אופיר כהן, חובש בשריון
ניקול כהן לא תשכח לעולם את הצלצול בדלת. את הנסיעה להדסה עין כרם. את הרגע שבו ראתה את אופיר במיטה לאחר הניתוח, וכעסה על הרופאים, למה לא נתנו לו למות. במשך יותר משנה שכב אופיר, מפצועי "צוק איתן", בבית לוינשטיין, בהכרה מעורפלת. בדצמבר הוא התעורר. אופיר כהן, חובש מגדוד 53, נפצע קשה במבצע "צוק איתן".
בת חן אליאס (מאתר ישראל היום, 11 במארס 2016)
אופיר כהן. אמו, ניקול:"התודה הכי גדולה מגיעה לאופירי". צילום: יהושע יוסף
ניקול כהן מישירה מבט חודר. "אופיר בחר בחיים", היא מדגישה כל מילה.
"הוא בחר בחיים, למרות שזו בחירה קשה ביותר. היו לו המון פתחי יציאה, בזמן שהוא היה מונשם ומורדם. בזמן ניתוחים מסובכים. היה אפשר לראות את זה, את העיניים שלו, שהיו מתגלגלות פתאום לעולם אחר. את ההידרדרות שהוא חווה כמה פעמים, את חוסר התגובה בהתחלה. אבל הוא בחר בחיים, וזה עניין של כוח רצון. ואני רוצה להאמין שכל הסבל הזה, הבחירה שלו בחיים קשים כאלו, שווים משהו. שיבינו שיש עוד פצועים מהמלחמה ההיא".
כבר שנה וחצי שאופיר שלה, בנה, הוא לא אופיר שהיה. חובש בשריון, שיצא ללחימה בעזה של קיץ 2014 וחזר עם פגיעת ראש קשה, שממנה לא התאושש עד היום. הוא אחד הפצועים הקשים ביותר במבצע ההוא. שנה וחצי היה מאושפז בבית החולים השיקומי לוינשטיין ברעננה, ובשבוע הבא יעבור בפעם הראשונה לישון בכל ערב בבית, בבית קרקע בכפר יונה שאמא ניקול שכרה עבורו במיוחד. יעזוב לכמה שעות את החלוקים והקירות הלבנים, את השכנים עם כיסאות הגלגלים והקשיים הדומים לשלו, לטובת לילה של נורמליות, ויחזור למחרת להמשך הטיפול.
הוא בן 24. חסון, מתנשא לגובה של 185 סנטימטרים, ששפופים עכשיו בכיסא גלגלים. נלחם בפעולות הפשוטות של היומיום. פעולת הבליעה עדיין קשה לו, גם האכילה והדיבור. צינורית מוחדרת אל הבטן כדי לספק לו תזונה נאותה. הוא מתקשר במחוות של מבט, מרים את האגודל של ידו השמאלית לאות הסכמה. יד ימין, היד החזקה שלו עד הפציעה, עדיין לא חזרה לתפקוד מלא.
רק לאחרונה החלו השרירים שלו להתעורר, אחרי טיפולי פיזיותרפיה מפרכים. בשבוע שעבר הצליח להפעיל את שרירי הבטן כדי להזדקף מעט ועבד עם עכבר מול המחשב. העתיק אותיות. התקדמות טובה, איטית, הדרגתית, מלווה בהרבה כאב ועבודה קשה. ואמא ניקול נעה במערבולת קבועה בין כאב גדול על הילד, שמי יודע אם יחזור למה שהיה, לשמחה גדולה על כל הצלחה נוספת שלו. זאת המלחמה הפרטית שלהם, שנמשכת הרבה אחרי שתמו הקרבות.
בשבועות האחרונים היא לוקחת אותו לחנויות לעיצוב הבית. בוחרים ריהוט מודרני לבית החדש שלו, שניקול מציעה ואופיר מאשר בהרמת אגודל. שידה בצבעי טורקיז וחרדל. תמונה של איל, בעל חיים המסמן כוח רצון ועמידה באתגרים. כורסה חשמלית שניתן להרים בה את הרגליים. כיסאות בצבע טורקיז.
הבית מוקף בגינה, ויש בו מרתף, שאליו ניתן לרדת בכיסא גלגלים. שם יהיה חדר טיפולים וחדר למטפלים. למעלה כבר מסודר חדר שינה מונגש, וסלון נעים. מול הבית, במרחק הליכה, נמצא בית הכנסת שאליו היה אופיר הולך בתור ילד. עכשיו הוא יוכל שוב לפקוד אותו בשבתות.
בבית ילוו אותו שלושה מטפלים מתחלפים ממשרד הביטחון בכל רגע נתון. בית אמו, זה שממנו יצא אל הקרב, נמצא במרחק חמש דקות נסיעה, עשרים דקות הליכה בשבתות.
"אני יודעת שזה יקדם אותו", אומרת ניקול, "שהוא יחזור להיות אופיר. שמארח, שכיף להיות אצלו, שאפשר לצחוק אצלו, שאפשר לנגן אצלו. שהוא לא צריך להיות כל היום בחדר של בית חולים. יש לו הרבה חברים, ויהיה יותר קל לבוא לבקר אותו, ואנחנו נארגן שיעור תורה שילמדו איתו. כששאלו אותו מה הוא אוהב יותר, גמרא או מתמטיקה, הוא אמר גמרא. אז פעם בשבוע הם ילמדו גמרא יחד", עיניה קורנות.
אופיר נולד בהרצליה, בן לניקול (60) ושוקי (64), אחיהם הצעיר של יהונתן (30) וליטל (35). היום כל אחד מהאחים נשוי עם שלושה ילדים, האחרונה נולדה ליהונתן לפני תשעה חודשים. כשהיה בן 3 עברה המשפחה לכפר יונה. אופיר למד בבית ספר יסודי חרדי בקדימה ובחטיבת הביניים אמי"ת כפר בתיה ברעננה.
ניקול מתגאה שכבר בבית הספר היה בעל אופי של מנהיג. שקט, אבל בעל נוכחות. הדריך בבני עקיבא, מוקף חברים. הוריו התגרשו לפני כשלוש שנים וחצי, וגם אביו נשאר בכפר יונה.
בצבא שירת כחובש בשריון. במבצע צוק איתן היה חודשים ספורים לפני שחרור. פיקד על התאג"ד של חטיבת השריון 188, בגדוד 53 באחד מיישובי עוטף עזה.
"ידעתי מה התפקיד שלו, ידעתי שהוא משתתף בלחימה, אבל שהוא נכנס לעזה רק כדי לפנות פצועים בנגמ"שים, ואז מטפל בהם בתאג"ד, שנמצא בשטח ישראל. הוא אמר שהוא לא עושה שום דבר מסוכן. אני לא בן אדם דאגן, אז לא דאגתי".
עם אמו, ניקול, בטיפול פיזיותרפי. "לפני שהוא הולך לישון, הוא אומר לי תודה במבט". צילום: יהושע יוסף
ביום חמישי, 31 ביולי, היה אופיר אמור לצאת לסוף שבוע בבית, אבל היציאה נדחתה בשבוע. "באותו יום היה לי מהבוקר כאב ראש כזה, שלא עזב אותי. פילח לי את הראש, מהאוזן השמאלית עד הימנית, מהסנטר אל הצוואר. שום דבר לא עזר. התחיל ב־10 בבוקר ונגמר ב־9 בערב, פתאום נעלם כאילו לא היה.
"בדיעבד גיליתי שהשעה שבה הפסיק הכאב היתה השעה שבה אופיר נכנס לחדר הניתוח הראשון, כשעוד לא ידעתי בכלל שהוא נפגע.
"הספקתי לספר לו על הכאב הזה, כשדיברתי איתו אחרי הצהריים, שעה לפני הפציעה. סיפרתי לו שכואב לי, סיפרתי לו מה אני מכינה לאכול. הוא היה אמור לבוא לשבת, והזמנתי את כל הילדים, ואת אמא של כלתי. היו צריכים לבוא הרבה אנשים, אז התחלתי לבשל ברביעי, וסיפרתי לו על הסלטים המרוקאיים שכבר התחלתי להכין, והעוף בזעפרן, ועל זה ששפכתי את כל הירקות על השיש כדי להכין, אחרי שיעבור לי כאב הראש. שאלתי אותו מה הוא רוצה להזמין לשבת הבאה, כשהוא יגיע הביתה. אמרתי לו שיחשוב ויודיע לי. וסגרנו את הטלפון.
"רגע אחרי, אבא שלי התקשר ואמר שהוא מתגעגע לאופיר, שאל למה הוא לא מתקשר אליו. התקשרתי שוב לאופיר, אמרתי לו שפאפי (סבא) מתגעגע, שיתקשר אליו עכשיו. הוא אמר בסדר, וזהו. לא הספיק להתקשר אליו".
ב־6 בערב שוגר מטח פצמ"רים מהרצועה אל שטח הכינוס. חמישה חיילים נהרגו, ואופיר נפצע קשה בראשו. עד היום ניקול לא שאלה את החברים שהיו איתו מה בדיוק קרה שם. שביבי מידע שהגיעו אליה גילו שאופיר לא רצה שיטפלו בו, אלא שלח את המחלצים לפצועים אחרים, רגע לפני שכוחותיו קרסו.
הוא פונה במסוק לבית החולים ברזילי באשקלון כדי לייצב את מצבו, בדרך להדסה עין כרם. "פצוע אחר שהיה איתו במסוק הידרדר בשניות. בזכות אופיר, שעצרו בשבילו, הספיקו לטפל גם בפצוע השני ולהציל את חייו", היא מתרגשת.
כחצי שעה לאחר הפגיעה ראתה ניקול את הדיווח על הירי בטלוויזיה. "ראיתי שני מסוקים, ועברה לי בראש מחשבה שאופיר באחד מהם. ואז העפתי את המחשבה הזו, אמרתי לעצמי שאני צריכה להפסיק עם השטויות. לא לדאוג. כאב הראש חלף, והלכתי לישון, אבל לא הצלחתי. היה חם, ולא הצלחתי להירדם.
"ב־12 בלילה מצלצלים ודופקים בדלת. אני חיה לבד, לא רגילה לביקורים בשעות כאלו, חשבתי מה אני עושה עכשיו. כיסיתי את הפיג'מה בסדין, הלכתי לדלת ואמרתי: 'אני לא פותחת, תפסיקו לצלצל'". מישהו אמר: 'זה דחוף, תפתחי'. לא הסכמתי. ואז הוא אמר: 'יש לך בן בצבא'.
"שאלתי: 'איך קוראים למי שאתה מדבר עליו?' והוא אמר: 'אופיר'.
"זה היה נורא קשה. זה הדבר הכי קשה שאפשר לעשות לאמא.
אופיר (משמאל) בשטח הכינוס בעוטף עזה, דקות לפני פציעתו
"פתחתי את הדלת, עמדו שם חיילים מקצין העיר. אמרו לי שאופיר פצוע קשה, ושאני צריכה לנסוע לבית החולים. זהו. לא אמרו יותר.
"לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אמרתי להם שאני צריכה להתלבש. ככה טיפשי. רעדתי, בקושי מצאתי מה לשים על עצמי. לא חשבתי על זה שכל הירקות על השולחן. הייתי מבולבלת לגמרי.
"הם לקחו את התיק שלי והעלו אותי על המונית, שם אבא של אופיר כבר חיכה. נסענו לבית החולים".
גם עכשיו, שנה וחצי אחרי, נשימתה נעתקת מזיכרון הרגע הזה. היא מניחה יד על החזה, נותנת לדמעות לזלוג, לפרוק את הכאב. בדרך כלל היא משתדלת לא לבכות הרבה, מתוך אמונה שכשהיא חלשה גם אופיר שלה מוחלש, והרי היא רוצה רק לחזק אותו. אבל ברגעי משבר כאלו היא מרשה לעצמה לפרוק, בשקט, כשהוא לא רואה.
עיניה נעצמות כשהיא מספרת איך התקשרה לאחיה הצעיר אלבר להודיע לו שאופיר נפצע, ואיך היא ושוקי התקשרו להודיע לילדים. איך הגיעו להדסה עין כרם ורצו לחדר הניתוח וחיכו בחוץ בלי לדעת מה קורה, עד שעות הבוקר המוקדמות, כשהרופאים יצאו ואמרו להם שאופיר עבר ניתוח ראש מורכב.
מבלי משים היא חוזרת לשטף דיבור, ללא עצירות, חוזרת לרגעים הקשים שהיא מעדיפה לשכוח. "יהונתן הלך לראות אם זה אופיר, כי לא היו בטוחים שזה הוא, לא מצאו דסקית, והיה קשה לזהות אותו. המראה שלו היה מפחיד. זיהו אותו לפי הגבות, יש לו גבות מאוד עבות.
"אם יש משהו שהכי קשה לי לחשוב עליו מהיום ההוא, זו התמונה הראשונה של אופיר. נכנסתי לראות אותו בחדר וברחתי. אחי בא אחריי וגער בי, כמעט צעק עלי, אמר לי בצרפתית: 'תתאפסי על עצמך, זה הבן שלך. את חייבת לבוא לראות את הבן שלך'.
"הוא לקח אותי והחזיר אותי לחדר ההוא, חדר שאת לא יכולה להבין בכלל מה את רואה שם. פנים נפוחים, גוף פצוע. את לא רואה בן אדם. אחרי כמה ימים הנפיחות ירדה, אבל הוא בלי עצמות גולגולת בגלל הניתוחים, מראה נורא, וזה הבן שלך. התחננתי שהוא ימות".
היא עוצרת את דיבורה ומנגבת את הדמעות.
"אמרתי לרופאים שהוא יכול ללכת. כעסתי עליהם, למה לא נתנו לו למות. למה הוא צריך לחיות ככה. הם אמרו שהם חייבים לטפל בו.
"היום זה נראה אחרת, כשהוא משוקם, אבל אז לא הבנתי איזה מין חיים אלה. למה הוא צריך לחיות חיים כאלו".
חמישה שבועות שכב אופיר בהדסה. בתחילת ספטמבר 2014 הועבר למחלקה לטיפול נמרץ ושיקום ההכרה בבית לוינשטיין, כשהוא מחוסר הכרה. ניקול עברה לגור במלונית של בית לוינשטיין. בני משפחתו, כמו גם חבריו, לא עזבו אותו לרגע.
במארס 2015, לפני שנה בדיוק, הועבר למחלקה לשיקום חבלות מוח, בהכרה מעורפלת. חודשים ארוכים כמעט לא הגיב לסביבה, "אבל מי שניסה ליצור איתו תקשורת ראה שיש משהו בפנים שרק מחכה להגיב", אומרת יפעת שוורץ, מנהלת המחלקה לריפוי בעיסוק, שמטפלת באופיר.
"הוא לא היה מסוגל לסמן 'כן' או 'לא' בשום צורה, אבל יכולת להרגיש במבט העיניים, בהבעות הפנים, שהאדם שבפנים מרגיש ומבין את מה שאת אומרת. היתה תחושה שיש שם מישהו שאפשר לעבוד איתו, זה פשוט ייקח עוד זמן, ועוד כלים, ועוד תרופות, כדי להוציא את האדם הזה מבפנים. חיכינו לטריגר, שיאפשר לנו להוציא את האדם החוצה. ופתאום זה הגיע".
בדצמבר האחרון עבר אופיר ניתוח בבית החולים שיבא לטיפול בפצע לחץ בגב, שהופיע עקב שכיבה ממושכת. הוא נותח על ידי ד"ר מוריס טופז, מנהל היחידה לכירורגיה פלסטית בהלל יפה בחדרה, שהגיע לבית החולים בשבילו. ניקול והצוות הרפואי מסמנים את הניתוח הזה כנקודת הפריצה של אופיר.
"הוא כאילו התפנה מהריכוז בכאב של הפצע הזה, לרצון להצליח. הוא התחיל לחייך באופן רצוני. הצליח לבצע פקודות פשוטות עם הידיים. להרים את האגודל לסימון כן. להרים טבעות מקופסה ולהשחיל אותן לתוך עמוד. ללמוד את החיים מחדש".
מעט אחרי שאופיר עבר למחלקה החדשה, אביה של ניקול נפטר. "אבא שלי היה מאוד רציונלי ומאוד ריאליסט. הוא ידע מה מצפה לאופיר ולא היה יכול להתמודד עם זה. הוא היה מטלפן אלי שלוש פעמים ביום, רק כדי לשמוע שגם אני בסדר. כשהוא נפטר, זאת היתה עוד מהלומה בשבילי". היא שוב בוכה, ושוב מתנצלת שאסור לה לבכות. שהיא צריכה להיות חזקה, בעיקר בשביל אופיר.
יש ביניהם קשר חזק. במשך שנה שלמה היא ישנה במלונית כדי להיות קרובה אליו. אחרי השיפור במצבו, היא הרשתה לעצמה לחזור לישון בבית מדי פעם. בלילות האחרים, היא ישבה לצידו כמעט עד שהוא נרדם.
"לפני שהוא הולך לישון, הוא מושכב על הצד ומסתכל עלי, מכניס את העיניים שלו בשלי בכל ערב, ואומר לי תודה במבט. ואי אפשר לתאר את התודה המדהימה הזו".
עכשיו הוא מרים את משקפיו ומניח אותם על ראשו. עוצם את עיניו, מכסה אותן באצבעות ידיו הגדולות. "הוא מתפלל", היא מסבירה. "כשאני רואה שהוא מתפלל, אני אומרת לו מה לבקש. בימים האלה אני אומרת לו, בוא נתפלל שתלמד לאכול. זה הכי חשוב עכשיו. בוא נבקש מהקב"ה שיעזור לנו, שיפעיל את התאים ונוכל לבלוע. ממש מפרטת את פעולת הבליעה. ואז אני מבקשת ממנו לעשות מזה מנטרה, לחזור על זה בראש שלו כל הזמן".
במקצועה היא מטפלת הוליסטית, ודמיון מודרך, הילינג ושיטת ימימה הם עבורה דרך חיים. "בני אדם יוצרים את המציאות על ידי הדמיון", היא אומרת. "אני למדתי את שיטת החשיבה ההכרתית של ימימה, שעוסקת בהכרה של ההתרחשויות, כדי להגיב ממקום מדויק. לא לעשות דברים מתוך סערת נפש, אלא מתוך מחשבה אובייקטיבית, עם הבנה עמוקה יותר של מה קורה מסביב.
"אופיר תמיד ידע להשתמש בשיטה הזו כדרך חיים. הוא מאוד מודע למעשים שלו, מאוד מדייק במעשים שלו, כדי לא לפעול מתוך סערת רגשות.
"הוא יודע, למשל, להראות לי כשכואב לו הגב והוא צריך עיסוי. תחשבי, הילד הזה שוכב כבר שנה וחצי. הוא יושב בכיסא רק שעתיים בבוקר, ולאחרונה, גם שעה וחצי אחרי הצהריים. וזהו, כל שאר הזמן הוא שוכב. אז כשהוא צריך עיסוי, הוא מניח את היד על מעקה המיטה, ואני עוזרת לו להתהפך, כדי שאוכל לעסות לו את הגב. והוא מאוד אוהב את זה".
אופיר יודע להראות מה הוא רוצה ומה לא. בכניסה לחדר הפיזיותרפיה הוא עוצר את כיסא הגלגלים. מסובב אותו אל מחוץ לחדר. אין לו כוחות לכאב הכרוך בתרגילי הפיזיותרפיה העיקשים. אבל המטפלים המסורים כבר מכירים את ניסיון הבריחה הזה, ולאט לאט מפיגים את ההתנגדות, מבטיחים שינסו רק קצת, שיש להם מטרה. שאולי הוא יחזור ללכת. ואופיר מתרצה.
כשהוא שומע שיר אהוב, הוא מחייך ומתופף באצבעותיו. מבקש עוד בתנועת יד. בשבועות האחרונים הוא גם מצליח לכתוב. מרים טוש שחור אל לוח מחיק וכותב את שמו במהירות, בכתב גדול וברור יותר מזה שהיה לו קודם. כשיפעת מניחה כרטיסיות עם אותיות על השולחן ומבקשת ממנו להרים אות מסוימת, הוא מזהה את האות הנכונה. בשבוע שעבר הצליח לכתוב בעיפרון על דף, פעולה שדורשת הפעלת לחץ גדול יותר.
"את מי אתה אוהב יותר, שלמה ארצי או אריק איינשטיין?" שואלת אותו יפעת במהלך טיפול, ואופיר מרים את העיפרון ומעתיק מהכרטיסיות המונחות על השולחן את האותיות. ש. ל. מ. ה.
"השם שלו, אופיר כהן, הוא תבנית שנשארה קבועה בראשו, והוא כותב אותה באופן זורם", מסבירה יפעת. "גם 'שלום' ו'אמא' הוא כותב בשניות. אבל מילים אחרות הוא עדיין מעתיק.
"הוא זוכר איך נראות האותיות, אבל צריך את האימון בכתיבה כדי לחבר אותן למילים. אני מאמינה בו מאוד. הוא צריך הרבה עזרה, אבל מצליח כל הזמן להשתפר ולהתקדם".
"אופיר הגיע אלינו בהכרה מינימלית, ללא תגובה ברורה להוראות, ונשאר במצב הזה לאורך זמן ממושך", אומר ד"ר ירון סחר, מנהל המחלקה לשיקום חבלות מוח בבית לוינשטיין, שטיפל באופיר מהיום הראשון שבו הגיע למחלקה. "בארבעת החודשים האחרונים הופיעה אצלו תגובה מהירה יותר לסביבה, הוא מצליח לתקשר יותר, להגיב יותר, לסמן בעזרת מחוות את הרצונות שלו.
"הבעיות המוטוריות, העובדה שהוא עדיין בכיסא גלגלים וזקוק לעזרה בכל תפקודי היומיום הבסיסיים, הן תולדה של פגיעת הראש, שבה היתה פגיעה במערכת העצבית.
"אני חושב שהחזרה שלו הביתה היא צעד חשוב, שיכול לתרום לתהליך ההחלמה. כשנמצאים בסביבה יותר מוכרת, פחות סטרילית, יש מקום להתפתח. כאן כל החדרים דומים, מטפלים לבושים בחלוקים לבנים, הרבה אנשים מסביב. כשהוא ייצא הביתה, הוא יראה סביבה מוכרת, יותר חברים, יקבל טיפולים ופעילויות נוספות שיוכלו לתת לו גם הנאה, ולא רק רווח טיפולי".
עם יפעת שוורץ בטיפול בבית לוינשטיין. "'שלום' ו'אמא' הוא כבר כותב בשניות, אבל מילים אחרות הוא עדיין מעתיק". צילום: יהושע יוסף
כולם תולים תקוות בחזרה הביתה. ניקול מתכננת לאופיר פעילויות נוספות בשעות אחר הצהריים דוגמת רכיבה טיפולית וטיפול במוסיקה.
"הוא מאוד אוהב מוסיקה. תמיד היה שומע אהוד בנאי, אביתר בנאי, ברי סחרוף, מוניקה סקס, לפעמים גם טראנס. כשהוא שמע מוסיקה, זה היה בווליום גבוה, שכולם ישמעו. לפני כניסת השבת הוא היה שומע שירים דתיים מודרניים, כמו של שולי רנד. אלה היו רגעים קסומים. כיפיים. זה היה מכניס את השבת, את השלווה".
בסיוע משרד הביטחון, גם הבית של ניקול הונגש לאופיר. דלת נוספת נפתחה מהסלון אל החדר הגדול שלו, כדי לאפשר מעבר לכיסא הגלגלים. האמבטיה והשירותים הונגשו. מיטה מיוחדת עם מעקה ומזרן מיוחד הוכנסו לחדר. בית חולים בתוך בית פרטי.
"כשהוא היה בבית, לפני הפציעה, הוא היה עורך את השולחן לקראת שבת. מניח פרחים מהגינה בתוך קערית עם מים, שיצופו בתוכה. בוחר מפה יפה. תמיד היינו עורכים שולחן יפה, גם כשהאחים שלו לא היו באים והיינו רק שנינו בבית.
"בשבועות האחרונים התחלתי להביא אותו הביתה בסופי שבוע, משישי עד מוצאי שבת. בכל פעם ששאלתי אותו אם הוא רוצה לעשות קבלת שבת, הוא סימן לי עם היד שכן. אז אני שרה שירי שבת עם המטפלים ומתפללת איתו תפילת ערבית. אחר כך אני שרה את 'שלום עליכם' ו'אשת חיל', ואחד המלווים עושה קידוש. בסיום הארוחה כולנו שרים 'שיר למעלות'. אני רואה שאופיר מקשיב, שהוא רוצה לשיר, ומסמן לייק עם האגודל".
בהתחלה, כשהמטפלים באו לקחת אותו בחזרה לבית לוינשטיין במוצאי שבת, אופיר היה מתנגד. נועל באצבעותיו את גלגלי הכיסא, מסיט את פניו, לא מאפשר להוציא אותו מפתח הדלת.
"הייתי מדברת אליו ברכות, מבטיחה לו שבעוד חמישה ימים הוא יחזור הביתה, והוא היה מרפה. עכשיו, כשהוא יודע שבשבוע הבא יחזור בכל ערב לישון בבית, הוא מוכן לחזור לבית החולים. לעבודה המפרכת, לטיפולים היומיומיים הקשים".
חשוב לה שיידעו שמבצע צוק איתן לא נגמר. "יש פה מלחמה שנמשכת, ותימשך עוד הרבה זמן, של חייל שיצא להילחם ועדיין רחוק משיקום מלא. אז אנחנו יודעים על ההרוגים ויודעים כמה פצועים, אבל יש עוד פצועים שרחוקים מלסיים את השיקום שלהם.
"כל העם התפלל בשבילו, יהודים מכל העולם התפללו לבריאותו. אי אפשר לתאר איזה חיבוק גדול ותמיכה קיבלתי לאורך כל הזמן הזה. ועד כמה המטפלים בבית לוינשטיין עושים עבודת קודש, עבודה סיזיפית שלפעמים עוברות שנים עד שהיא מניבה תוצאות, אבל הם לא מוותרים.
"יש סביבו המון אהבה ועזרה, ואני רוצה להגיד תודה לכולם. מוקי בא להופיע אצלו לפני שנה, ביום ההולדת ה־23. אהוד בנאי בא לנגן לו בשבוע שעבר. תלמידים ורבנים מבית הספר אמי"ת כפר בתיה, שבו למד, באים להניח איתו תפילין. שכנה שלי, ישראלה רוזן, עזרה לי בכל דבר קטן וגדול.
"אבל התודה הכי גדולה מגיעה לאופירי. על הכוח שלו, על הכרת התודה שלו, על ההצלחות שלו. הבחירה של אופיר בחיים היא לא בחירה פשוטה. בימים הראשונים כל פעם אמרו לנו שצריך לחכות למשהו טוב. שיש לו 24 שעות. ואחר כך 36 שעות. ועוד יום ועוד יום, וכל הזמן בסכנה. ואופיר בחר בחיים.
"עד שאופיר נולד, עבדתי בצלב האדום במשך עשר שנים, באיחוד משפחות וטיפול בשבויי מלחמה. חיפוש קרובים שנפרדו עקב מלחמה, ביקורי משפחות של שבויים, העברת כלות מסוריה. כל העניינים ההומניטריים. אני חושבת שאי אפשר להשיג שום דבר באמצעות משהו שלילי. מלחמה, פעולות נקם - זו לא הדרך. ואני מאמינה שרק נשים יכולות להביא את השלום. רק נשים, אימהות שהילדים שלהן נפגעו, שהלב שלהן נקרע, יכולות לעשות שינוי.
"יש לי חלום ללכת בכל הכפרים בישראל, של יהודים ונוצרים ודרוזים ומוסלמים, ולאסוף נשים ונשים ונשים, ולזעוק. להפסיק את הרוע, את המלחמות, להרגיש שהכאב הזה שאני חווה, והסבל של אופיר, הם לא סתם. שהחיים שהילד שלי בחר בהם יהיו שווים".
לצפייה בכתבה ראו כאן:
http://www.israelhayom.co.il/article/363837#:tk
