1 במאי 2016: סיפור באהבה – סיפורו של רס"ן עמית צומן
אחרי שרס"ן עמית צומן נפצע קשה בעזה, הוא החל ללוות את אשתו שמרית בעבודתה כמורה. היום הוא סגן מפקד בסיס חוות השומר, שאליו מגיעים חיילים שנפלטו ממערכת החינוך. לאחר ההחלמה הראשונה מפציעתו, שימש רס"ן צומן כמפקד יחידת ההסברה ביד לשריון.
נעמה לנסקי, ישראל היום 27 באפריל 2016
רס"ן עמית צומן עם אשתו, שמרית, והילדים נגה וגור. צילום: יהושע יוסף
בנסיעה במונית מביתה בנס הרים לבית החולים סורוקה בבאר שבע, שמרית צומן חשה בעיקר הקלה. הימים היו ימי "צוק איתן", וזה עתה הודיעו לה שבעלה, עמית, נפצע בקרב ברצועה. "עכשיו הוא מחוץ למערכה", אמרה לעצמה, "אנחנו עם המלחמה הזאת סיימנו".
רק כשנהג המונית עצר בפתח חדר המיון ואמר לשומר בכניסה, "בעלה פצוע קשה, תעזרו לה להגיע אליו", היא פרצה בבכי. שמרית השתדלה לא לכשול ברגליה כשיצאה מהמונית, אוחזת ביד אחת את בתה התינוקת נגה, רק בת שלושה חודשים אז, ומוחה את הדמעות ביד האחרת.
"רצתי אל המיטה של עמית, בטוחה שעומדת להיות לנו פגישה מרגשת, כמו שדמיינתי כל הדרך. משום מה חשבתי שנהיה שם כמה שעות, ואז אחזור אתו הביתה. אבל מצאתי עמית אחר לגמרי. חלש, חיוור, מלא דם, עם ראש חבוש ונפוח בצורה איומה. אחר כך הבנתי באיזה אירוע היה מעורב, וכל טיפת שמחה שהיתה בי נעלמה".
בבוקר שבת, 19 ביולי 2014, יומיים לאחר הכניסה הקרקעית של כוחות צה"ל לרצועת עזה, יצא מפקד חטיבה 188 של השריון, אל"מ תומר יפרח, ביחד עם רס"ן עמית צומן (34), סמג"ד בחטיבה, הקמב"ץ סגן אלוף (מיל') אמוץ גרינברג וכמה חיילים לסיור ותצפית באזור גדר המערכת, מצפון לבארי. בכוח היו שלושה רכבים.
חוליית מחבלים, שהגיחה ממנהרה סמוכה, הפתיעה אותם באש תופת.
הרכב של צומן היה הראשון שנפגע. צומן ספג פגיעה קשה בחלק השמאלי של ראשו. מפקד החטיבה, שהיה איתו ברכב, נפצע קל. אל רכב נוסף מהשיירה נורה טיל מדויק. נהג המח"ט, סמל אדר ברסנו (20) מנהריה, והקמב"ץ גרינברג (45) נהרגו במקום.
במקום התנהל קרב, שבעקבותיו נהרג אחד המחבלים, והאחרים נמלטו בחזרה אל שטח הרצועה.
"התקשרתי בקשר אל אחד המג"דים והקפצתי אותו לשטח", מספר לנו השבוע עמית, אחרי תהליך שיקום ארוך ואינטנסיבי. הוא אדם חייכן, מופנם, צנוע מאוד. פציעתו הקשה אינה ניכרת לעין, והוא מקפיד להסתיר את כאבי הראש הקשים והעייפות הכרונית שהיא הביאה לחייו. אנחנו נפגשים בלשכתו, כסגן מפקד בסיס חוות השומר של חיל החינוך; תפקידו החדש, שאליו עוד נשוב בהמשך. וניכר שהוא, איש השטח הקרבי, עדיין מנסה להסתגל למציאות שבה המשרד ממלא חלק גדול מיומו.
"הייתי עדיין בהכרה, בשיא הערנות. לא קלטתי שיש לנו שני הרוגים, אבל הבנתי שאני פצוע. דם נזל לי בלי הפסקה על הפנים, והרגשתי שהראש שלי מתנפח. למרות זאת המשכתי. האדרנלין הגן עלי מהכאב. הייתי מאוד בתוך ההיתקלות, בתוך הקרב, בסוג של טירוף. עד שבהדרגה הכוח שלי הלך ואזל, וכאב בלתי נסבל שיתק אותי".
הוא פונה מהשטח במסוק, ומאותה נקודה הזיכרון שלו מתערפל. "הראש מתחיל ליפול, משהו רע לגמרי עובר על הגוף ואתה לא יודע מה קורה אתך. וכמו בספרים, אתה חווה רגעים מאוד אישיים. לא חשבתי על עצמי, אלא על שמרית והילדים. על האחריות שלי כלפיהם, כאבא, כבן זוג. על זה שאסור לי בשום אופן לנטוש אותם. שאני חייב להחזיק מעמד ולהישאר בעולם הזה".
מסורוקה הועבר לשיקום בבית החולים הדסה עין כרם, הסמוך לביתו בנס הרים, ולאחר זמן לא רב שוחרר להיות בקרב משפחתו. "כל הזמן היו גיחות אל בית החולים, למעקבים, להוציא רסיסים מהגפיים, לטפל בבצקות שהתפתחו בראש. אבל מעבר לטיפולים השוטפים, הייתי בבית והייתי משועמם לגמרי. טיפסתי על הקירות. מסדר יום אינטנסיבי ומלא עשייה ואחריות, מצאתי את עצמי בבית, בלי תעסוקה, אפילו בלי רישיון נהיגה.
"הייתי הרבה זמן לבד והיה לי קשה, עד שיום אחד פתאום הצעתי לשמרית להצטרף אליה לעבודה, כמחנכת של כיתה י"ב ומורה למתמטיקה בתיכון 'ברנקו וייס' בבית שמש. חשבתי שככה אוכל גם להיות אתה יותר, לשם שינוי, אחרי הרבה שנים שבהן הייתי רחוק מהבית, וגם לנצל את הזמן הזה לצורך משהו מעניין ובעל משמעות. להביא תועלת.
"זאת מסגרת מאוד מאתגרת, לנוער נושר, שלא שרד מסגרות אחרות. עבור חלקם מדובר בהזדמנות האחרונה, לפני שהם נותרים ללא שום מסגרת. שמרית מאוד מחוברת לזה. הבית חי את העבודה שלה. הקשר שלה עם התלמידים אחר, מאוד אישי. הם מגיעים הביתה, היא מנהלת איתם שיחות עד הלילה, מחוברת אליהם ומלווה אותם. הרגשתי שזאת הזדמנות להתחבר אל המציאות שלה.
"בהתחלה הכוונה שלי הייתה לספר לתלמידים על השירות הצבאי ועל מה שחוויתי, ומשם זה התגלגל לדבר גדול הרבה יותר. כמעט בכל יום הייתי מגיע אתה לתיכון, יושב בשיעורים, מסייע בתרגולים, נותן עזרה פרטנית.
"דיברתי עם התלמידים על השירות הצבאי, על התמודדות עם אתגרים. החבר'ה שם יודעים שיש גוף שנקרא 'צבא ההגנה לישראל', אבל הוא לא רלוונטי מבחינתם, לא ממש מעניין אותם. מבחינתם, מה שרלוונטי הוא חליפת אדידס ואייפון שש פלוס - ואני לא אומר את זה, חס וחלילה, כדי לצחוק עליהם. הם אנשים מדהימים, כולם. צה"ל, למעט הבלחות, לא נמצא בתכנון של רבים מהם לעתיד. לשרת זה להיות פראייר. מה אתה דפוק ללכת לצבא? אתה מטומטם? אידיוט?
"הסתכלתי על שמרית, ולמדתי ממנה איך להתנהל. ראיתי תלמידים מקללים את האישה שלי לידי, לא כי הם שונאים אותה, בכלל לא, אלא כי זאת תרבות הדיבור. והיא לא נבהלת. מגדפים אותה, צועקים, יאללה, תעזבי, כוסאומו, והיא תבוא ותחבק ותגיד, הכול בסדר, אני אוהבת אותך. והכל יסתדר. היא כזאת, יש בה שילוב של רוך ורגישות עם הרבה עוצמה ואסרטיביות".
"אני מאוד אוהבת את העבודה שלי ומאמינה בה. זאת הצלת נפשות. לחפש, להתעקש ולהאיר את הטוב. אבל עמית הוא איש חינוך במהות שלו, לא פחות ממני", מבהירה שמרית. "כסמג"ד היה מספר לי על העבודה עם החיילים היותר מורכבים שלו, מהמשפחות היותר קשות. הוא נהנה מהשיחות איתם ומהתהליך.
"ובבית הספר הוא נתן את כולו ובהמון צניעות. רק להיות איתם, מבלי לחפש הכרת טובה. זה היה מרגש לראות אותו. תלמיד יוצא מהכיתה באמצע שיעור כי לא בא לו ללמוד, ועמית יוצא אחריו, מנסה להרגיע אותו, לעזור לו. והתלמיד צועק עליו, תעוף מפה, מי אתה, אל תשגע אותי. לי היה קשה לראות את התגובות אליו בהתחלה. ובכל זאת, הוא קם בכל בוקר ואמר לי, גם היום אני בא אתך לבית הספר. אפילו בהפסקות הוא לא נח.
"אני הייתי יושבת בחדר המורים, שותה קפה ומקשקשת עם החברות שלי. והוא בחוץ, בחצר, עם התלמידים, מדבר על החיים, על הצבא. עניו, מסור וטהור. הוא תמיד היה איש טוב, רגיש, בעל לב ענק. ואחרי הפציעה שלו והמוות של אדר ואמוץ, הוא הפך להיות איש עוד יותר טוב.
"ארבעת החודשים האלה, שבהם עמית הצטרף אלי לבית הספר, הם התקופה שהייתי הכי מאוהבת בו אי פעם".
העבודה עם תלמידי התיכון הפכה למרכיב משמעותי בתקופת השיקום של צומן. גם לאחר שעזב את בית הספר, הוא נשאר בקשר עם כמה מתלמידיה של שמרית. "הם מתקשרים להתייעץ איתי, לשתף אותי, בעיקר בכל מה שקשור בהכנות לקראת הגיוס ובשירות עצמו. קשה לי לדבר על הישגים שלי מהתקופה הזאת, 'הישג' היא מילה גדולה. מה ששמרית עושה בבית הספר עונה על ההגדרה הזאת, לא מה שאני עשיתי".
בחלוף קרוב לשנתיים מאירוע הפציעה, עמית צומן נמצא במקום אחר לחלוטין. בקיץ האחרון מונה לסגן מפקד בסיס חוות השומר של חיל החינוך, הסמוך ליישוב אילניה בצפון, סוגר מעגל עם תקופת השיקום. "החודשים עם שמרית בבית הספר היו הכנת הסגל האמתית שלי לחוות השומר.
"הרבה חבר'ה מהתיכון מגיעים אל הבסיס שלנו", הוא מסביר, ישוב על כיסא גדול בלשכתו המרווחת. "נערי מקא"מ (מערך קידום אוכלוסיות מיוחדות), שנפלטו מכל מסגרת אפשרית במערכת החינוך, לא קיבלו הזדמנות או שקיבלו הזדמנות ברגע האחרון ופה הם ממשיכים את התהליך, כשהמטרה היא שירות צבאי משמעותי מלא.
כ־1,500 חיילים בשנה עוברים בבסיס טירונות של חודשיים וחצי עד שלושה חודשים. "ופה רובם נפגשים לראשונה עם מסגרת שכוללת כללים, פקודות ומחויבויות. מכאן הם יוצאים אל הצבא הגדול, רוכשים מקצוע או ממשיכים לחילות הקרביים. המקום הזה מוכיח את עצמו כבר שנים. יצאו מפה חבר'ה שהם היום קצינים בחילות קרביים. נשאבתי מהר מאוד לייחוד של העשייה כאן. יכולת ההשפעה, יצירת השינוי ודחיפת האנשים קדימה הן מדהימות.
"בתקופה שלהם בבסיס הם עוברים טירונות משמעותית, כמו גם סיורים בארץ, מפגשים עם משפחות שכולות, שיעורי מורשת קרב והמון שיחות על ערכי הצבא והמדינה. זאת פעם ראשונה שהם מתפקדים במסגרת מחייבת, נאבקים עליהם ולא מוותרים להם, כדי שלא יוותרו לעצמם. היום, למשל, בחרתי לקום בבוקר וללכת ל'בר־אור', בוחן הכושר הצה"לי של הטירונים. לרוץ איתם, לדחוף אותם פיזית, למרות שעדיין לא קל לי מבחינה פיזית.
"אבל אני אדם שחי שטח. אתה יכול לשבת כל היום מול המחשב ולכתוב פקודות, או להסתובב במגורי החיילים, לדבר איתם, לשתף אותם בניסיון האישי שלך או להיות איתם בשטח. אני מספר להם שאף אחד לא שם לי דרגות בתחילת הדרך ואמר מזל טוב, אתה תהיה רב סרן בצה"ל. עבדתי קשה בשביל זה. עברתי קורס מט"קים, קורס קציני שריון, קורס מ"פים וקורס מג"דים".
אתה מתגעגע לשריון?
"נורא מתגעגע. זה הבית שלי. 17 שנים הייתי שם. גדלתי וחונכתי שם. נכנסתי לשם עמית אחד ויצאתי עמית אחר. זה חלק גדול ממי שאני. החיים הובילו אותי למקום אחר, ואני רוצה לעשות פה את הכי טוב. ברור שהחלום היה להיות מג"ד בשריון. אבל אני בחיל חינוך ואני שמח להיות פה ומחובר מאוד לעשייה. מבחינתי זאת לא הייתה אופציה בכלל לא לחזור לצבא, ושמרית מקבלת את זה, ואת המציאות החדשה־ישנה שבה אני שוב מגיע הביתה רק בסופי שבוע".
רס"ן עמית צומן. "הייתי מאד בתוך ההיתקלות, בתוך הקרב, בסוג של טירוף. עד שבהדרגה הכוח שלי הלך ואזל". צילום: זיו קורן
"אני סמג"ד במילואים במנמ"ש (מינוי משני), במקביל לתפקיד בחוות השומר. כלומר, בזמן לחימה אני עוזב את החווה ועובר לשמש סמג"ד. זה משקיט את המצפון הקרבי שלי, שעדיין עושה לא מעט רעשים, למרות שנקבעו לי יותר מחמישים אחוזי נכות".
איפה תהיה בעוד עשר שנים?
"אני אהיה מנהל בית ספר תיכון. אני באמת מאמין שהכול מתחיל ונגמר בחינוך.
"מפקד הוא מחנך. אתה לא בא לחיילים ואומר להם, המשימה שלכם היא לשמור על קטע הגדר הזה, והולך. במשימה המבצעית יש הרבה היבטים חינוכיים. איך מבצעים אותה, מהם הערכים שמובילים אותנו. וגם בשגרת היומיום של לוחמים. הטיפול באנשים, הליווי בקשיים ובאתגרים, ההובלה. הכול מתכנס לחינוך. המפקד שבי הוא שהוביל אותי ללימודי חינוך ולא ללימודי מנהל עסקים, למשל. מפקד הוא לא מנהל, הוא מחנך".
הוא יליד רחובות, בן למשפחה דתית בת ארבעה אחים ואחות. אביו, אורי, היה בעליו של מפעל בשר, שרבים מבני המשפחה עבדו בו, ובשנים האחרונות עובד כסוכן מכירות עצמאי בתחום. אמו, מרים, מטפלת בילדים.
שני אחיו הגדולים שירתו בגולני, וגם הוא תכנן להתגייס לחטיבה, אבל שובץ לגדוד 74 ("סער") של חטיבה 188, שבו שירת עד הפציעה. במהלך השירות למד לתואר ראשון במכללה לפיקוד טקטי ולתואר שני בחינוך באוניברסיטת תל אביב.
את שמרית הכיר לפני תשע שנים, כשהיה במהלך קורס מפקדי טנקים והיא עבדה כמדריכה בעמותת "אחריי", הפועלת להצמחת מנהיגות צעירה ולעידוד מעורבות חברתית בקרב בני נוער. הוא התכוון לנסוע עם חבר לטיול קצר בחו"ל בתום הקורס, ולאחר מכן ללימודים, אבל בעקבות חשיפתה של פרשת התעללויות בחיילי הגדוד (שבמסגרתה הוכו חיילים קשות על ידי מפקדיהם ב"טקסי חניכה"), נקרא לסייע בשיקומו ומונה למ"פ.
"החזרה שלי לשירות מלא שברה את שמרית. היא אפילו נפרדה ממני, מרוב שפחדה מזה. הלכתי להיות מ"פ, כי זה היה החלום שלי, אבל במקביל לא הפסקתי להתחנן אליה שתחזור אלי".
"בתחילת ההיכרות שלנו עמית סיפר לי על השירות הצבאי בשיא ההתלהבות", היא אומרת, "ואלי זה ממש לא דיבר. רציתי זוגיות יציבה, ילדים, משפחה נורמלית, ופחדתי שלא אוכל להשיג את כל אלה עם גבר שיש לו קריירה צבאית ושבקושי מגיע הביתה. אבל זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. בסופו של דבר, לא הצלחתי לעצור את עצמי".
עמית: "היא עדיין רק מחכה לרגע שאשתחרר. בהתחלה מאוד כעסתי שכל כך קשה לה עם זה שאני בצבא. עם הזמן הבנתי שזה טוב, שהיא רוצה אותי בבית לידה".
הם נישאו בשנת 2010 ועברו להתגורר במושב נס הרים שבהרי ירושלים. לפני כארבע שנים נולד בנם הבכור גור, ולפני שנתיים נולדה נגה.
מעט לאחר הלידה, בתחילת חודש יולי 2014, סיים עמית קורס מג"דים במכללה הבין־זרועית לפיקוד ולמטה (פו"מ), שבמהלכו הירבה להיות בבית, וחזר לשטח כסמג"ד. שמרית מספרת כי "מרגע שחזר לשירות, הייתה לי תחושה לא טובה. אני זוכרת את הלילה האחרון ביחד, לפני שחזר. היה לי נורא קשה, למרות שהכנתי את עצמי לחזרה שלו הרבה זמן מראש.
"ידעתי שהוא ילך, ושאני אשאר בבית עם שני ילדים קטנים. אלה החיים שלנו. ובכל זאת, באותו לילה הרגשתי חסרת שקט. לא הפסקתי להציק לו שיבטיח לי שלא יקרה לו כלום, שהכול יעבור בשלום. בדרך כלל הוא זורם איתי ועם הבקשות האלה שלי. אבל משום מה, הפעם הוא סירב. אמר לי, 'מה, את ילדה קטנה?'. ואני כעסתי נורא, שהוא לא מסוגל לתת לי את ההבטחה הזאת. שהוא פועל בניגוד לקוד הפנימי שלנו. בכיתי, וזה הפך אותי לגמרי. ההתעקשות שלו ערערה אותי עוד יותר. למחרת בבוקר נפרדנו, ומאז הוא לא חזר הביתה. בערב שבת אחד הוא קפץ לסוף ארוחת שישי אצל ההורים שלי. גור ראה אותו לדקות ספורות, ישַנו ביחד כמה שעות, וזהו.
"ביום חמישי, 17 ביולי, יום הכניסה הקרקעית, ישבתי מול הטלוויזיה אצל ההורים שלי, צפיתי בדיווחים ובכיתי בלי הפסקה. אמרתי לכולם, 'זהו, זה הסוף'. אבא שלי התרגז עלי. חברה טובה באה לבקר אותי והביאה אתה כדורי הרגעה. למחרת לקחתי את הילדים לבריכה, בניסיון להירגע ולעשות להם כיף. כמה דקות לפני כניסת השבת עמית התקשר, והשיחה הייתה קשה מאוד מבחינתי. רק שאלתי אותו, 'אתה בסדר? אתה חי?', ואיימתי עליו שהוא חייב לשמור על עצמו. לא חשבתי על הגעגוע ועל האהבה ועל זה שהוא בטח רוצה לשמוע מה שלום הילדים ומה שלומי. סיכמנו שבשבת בבוקר הוא ישלח הודעה שהכול בסדר אתו.
"למרות הסיכום הזה, ביום שישי ב־10 בערב שלחתי לו הודעה, והוא לא ענה. בבוקר כתבתי לו 'הלילה עבר בשלום?', ושוב הוא לא ענה. הייתי בחוסר שקט מוחלט, כל רגע בדקתי את הטלפון שלי. עד שבשלב מסוים הכרחתי את עצמי להיות עם המשפחה.
"בצהריים ניגשתי לטלפון וראיתי שיחה ממספר לא מוכר. חייגתי בחזרה, וענו לי מר"מ 2 (יחידה צבאית רפואית בבתי חולים; נ"ל). צעקתי לאבא שלי שיבוא מהר לקחת ממני את נגה. החזקתי אותה על הידיים והרגשתי שבעוד רגע אני שומטת אותה. חיברו אותי לסורוקה, ומיד העבירו את הטלפון לעמית, שרק לחש, 'מאמי, הכול בסדר'".
צומן, מצדו, מספר שלא היו לו תחושות מקדימות שמשהו רע עומד לקרות. "בתור איש צבא, קרבי, תמיד יש הבנה שהסיכון אורב מעבר לפינה. אלה הסיכונים שיש במה שאני עושה. אבל לא הסתובבתי הפעם, ומעולם, בתחושה שאני עומד להיפצע או למות".
הפגיעה הקשה ביותר הייתה בראשו. הוא סבל משברים בגולגולתו ועד היום ראשו מלא ברסיסים. לאחר התלבטויות רבות הוחלט שלא לנתחו בראש, בשל מיקומם הרגיש של הרסיסים. עיקר הדאגה היה שלא יתפתחו זיהומים ודימומים במקומות הפגיעה. בנוסף, השמיעה באוזנו השמאלית נפגעה מאוד והוא סובל מצפצוף טורדני ותמידי באוזניים. חלק מגפיו נשברו וחלקים נוספים בגופו נושאים צלקות.
"במהלך הימים הראשונים בבית החולים", מספר צומן, "ישנתי, התעוררתי, ראיתי בזווית העין דמות מעורפלת, נרדמתי, התעוררתי, ראיתי דמות מעורפלת אחרת, נרדמתי. מין לופ בלתי נגמר שכזה".
בהמשך התארכו זמני הערוּת, ועם הערות הגיעו כאבי הראש, "המטורפים. כאבים בלתי נסבלים. נוסף על הכאב הייתה לי פגיעה בזיכרון לטווח הקצר. הייתי שוכח דברים טיפשיים. שואל כמה פעמים אותו דבר, שוב ושוב. היו צריכים לתת לי כלים להתמודד עם בעיות הזיכרון. ככה מצאתי את עצמי משחק משחקי ילדים, כמו משחקי זיכרון. בהתחלה אתה אומר לעצמך, מה קורה פה, זה משחק לילדי גן. אבל אין ברירה.
"לוקח זמן להבין שיש פה מצב חדש. רגע אחד אתה סמג"ד ורגע אחר אתה משחק במשחק זיכרון של סמי הכבאי. זאת הסתגלות מתסכלת למציאות אחרת. הייתי בשיא המרוץ של החיים. הייתי בדרך להפוך למג"ד, ופתאום החיים נעצרו. לוקח זמן עד שהבאסה מתחלפת במחשבות מועילות יותר שמדגישות את זה שאני בחיים, אני רואה את הילדים שלי, משחק איתם, ואני עם שמרית, לא נטשתי אותה לבד.
"מספיק שאחד הרסיסים היה ממוקם במקום שונה ואני הייתי היום עמית אחר, אם בכלל. המרחקים מאוד קטנים. גם המרחק בין המקום של אדר ואמוץ לבין המקום שלי היה קצר ביותר".
אתה חושב עליהם?
"המון. באותו בוקר הגעתי עם אמוץ ואדר לכיסופים. ישבתי באותו רכב שבו הם נהרגו. ברגע האחרון תומר יפרח ביקש שאעבור להיות אתו.
"את אמוץ לצערי לא הכרתי, כי היה איש מילואים. את אדר הכרתי ואהבתי. אדר היה נהג המח"ט, וגם אני הייתי צמוד למח"ט באותם שבועות, כך שהיינו הרבה זמן יחד. פה סיגריה, שם סיגריה. אוכל, שיחה, זמן יחד.
"גם בלי היכרות מקדימה, זה לא פשוט. אתה נמצא ליד שני אנשים, מדבר איתם, נוסע לידם, ופתאום הם אינם. מהמקום שלי, של זה ששרד בניגוד אליהם, לוקח לי זמן לאסוף את עצמי וליצור את הקשר עם המשפחות.
"אני בקשר מאוד טוב עם מספר משפחות של חיילים שלי שנהרגו. פה זאת סיטואציה אחרת, כשאתה חלק מהאירוע. איך אתה הולך אל המשפחה, איזה פרצוף יהיה לי מולם. איך אני אאסוף את עצמי ואבוא אליהם. איך אצליח לעמוד מולם".
צומן. "אני אדם שחי שטח". צילום: זיו קורן
שמרית: "אני הייתי מאושרת שאנחנו משפחה שלמה ושעמית אתנו. אבל הרבה מאוד זמן הרגשתי שהוא עדיין שם, ליד הרצועה, במקום האירוע. המבט שלו לא היה שמח, והוא לא הפסיק לשאול את עצמו ואותי אם עשה כל מה שהיה יכול באותו יום שבת בבוקר. אם הכול התנהל כמו שצריך".
במקביל לתהליך שעבר, חלם על דבר אחד. "בשנייה שהוא יצא מבית החולים, כל מה שעמית רצה הוא עוד ילד", מחייכת שמרית. "הוא השקיע מאוד בילדים, ניצל את הזמן שפתאום זכה בו איתם, ורק דיבר על זה שאנחנו חייבים לעשות עוד ילד".
בנר רביעי בחנוכה האחרון נולד לשמרית ועמית בן. הם קראו לו נרי ישראל. "כי הוא נולד בחנוכה והאיר את הבית באור גדול", מסביר צומן. "שמרית נכנסה להריון בזמן השיקום שלי. יצרנו חיים ממקום שבו כמעט לא היו חיים".
"אנחנו לא גיבורים גדולים", מבהירה שמרית. "קרה לנו נס. בחודשי ההיריון חשבתי הרבה על שבירותם של החיים, על הפחד שהם מזמנים, על כך שהכול יכול להילקח ממך בהרף עין. וברגע שנרי ישראל נולד, הכול הוצף באור חם ומשמח, שהמס את החששות, האיומים, הפחדים הגדולים והכאבים הבלתי נסבלים".
