חיל השריון: כתבות חטיבה 7 - 27 במארס 2009: מקסימום מוטיבציה
קישורים מפת האתר

מקסימום מוטיבציה

בגיל 15 וחצי הוא עלה ארצה לבד מבלרוס, בגיל 24 התגייס לצה"ל ובשבוע שעבר זכה בתואר המצטיין של חטיבת 7השריונר סמ"ר מקס סבצנקוב, הופגש עם אימו לראשונה מאז שהתגייס לצה"ל ומספר על החיבור המיוחד עם החטיבה: "אנשים לוחמים שיום-יום נמצאים איתך ביחד, אתה מתחבר אליהם"


רני סנה (מאתר דובר צה"ל 27 במארס 2009)


"כשהייתי על הבמה התרגשתי מאוד, אבל מישהו אחר לא יוכל להבין זאת. גם אני לא הבנתי מה קורה סביבי, מה אני עושה פה ומה להגיד. אבל היה בסדר, אמרו שהיה בסדר". כך משחזר סמ"ר מקס סבצנקוב, בחיוך ביישני בלתי מוצנע, את אותו הרגע לפני כשבועיים; הרגע, במהלך טקס לציון 60 השנים לחטיבה 7, שבו קראו לו להעלות על הבמה, כדי לגלות שאימו, שאותה לא ראה זמן רב, נמצאת מאחורי הקלעים. היא ככל הנראה התרגשה הרבה יותר ממנו. "היא לא יכלה להחזיק את עצמה כשהמג"ד התקשר אליה, אמרתי לך שהיא רגשנית", הוא צוחק. "היה לה כמעט התקף לב כשהוא אמר שהוא המפקד שלי, אבל הוא הרגיע אותה ואמר לה שיש לו חדשות טובות. באמת כל הכבוד לגדוד ולחטיבה שארגנו את זה".


סמ''ר מקס סבצנקוב ואימו בטקס 60 שנה לחטיבה 7. צילומים: יוני פיקסלר וטלי מאייר, דובר צה"ל

סמ"ר מקס סבצנקוב, מפקד החוליה הטכנית בפלוגה א' בגדוד 82 של חטיבה 7, נבחר גם להיות המצטיין החטיבתי, אך סיפורו לא החל כלל בחטיבה 7. הוא נולד בבלרוס לפני 24 שנים, ועל ילדותו שם הוא מסרב לספר ומבקש להתחיל לדבר על חייו החל מרגע העלייה לבדו לארץ בגיל 15 וחצי, במסגרת תוכנית "נעל"ה". "המצב שם לא היה כל-כך טוב, ולכן לא ראיתי את עצמי ממשיך ללמוד שם", הוא מספר. "כלכלית, חברתית, לא ראיתי את העתיד שם. בכלל". את התיכון העביר בפנימייה בנהלל יחד עם חבריו לפרויקט, שלדבריו שומר איתם על קשר עד היום. "עד שלמדנו את השפה, היינו מסתובבים עם עצמנו, אז עכשיו אנחנו שומרים על קשר", הוא אומר בעברית קולחת. "כשאתה מגיע לבד למקום מסוים אז כל מי שנמצא סביבך זה כמו משפחה". לאחר התיכון החליט ללכת ללמוד הנדסאות חשמל ואלקטרוניקה בכפר הירוק, "כדי שיהיה איזשהו מקצוע", שם החלה ההיכרות האמיתית עם החברה הישראלית, כשהחל ללמוד בכיתה מעורבת יחד עם עוד חבר אחד מהפנימייה ועבר לדירה שכורה בפתח תקווה. "זו הייתה תקופה אחרת לגמרי מהתיכון, פתאום עם ישראלים. זה היה קשה. בעיות כלכליות פתאום, אין מי שיעזור חוץ מסל הקליטה, אז אני וחבר שלי התחלנו לעבוד". הוא מספר שבמקביל כל חבריו לכיתה התגייסו, "אבל אני המשכתי ללמוד שם, סיימתי את הלימודים האלה ב-2006, ואז התגייסתי".

לצבא הישראלי נחשף מקס עוד בילדותו, והוא אומר ששמע רק דברים טובים, "שזה הצבא בין הטובים בעולם". כבר כשהגיע לארץ החליט שהוא יתגייס לקרבי, למרות שהוא ילד יחיד וחייל בודד. שבועיים לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה התגייס במסגרת תוכנית עתודה לחיל החימוש, ושובץ באחת מסדנאות החימוש בצפון כחשמלאי טנק מרכבה. הוא לא היה מרוצה. "רציתי להגיע לגדוד. אבל בגלל שאני בן יחיד וחייל בודד אמרו שאין סיכוי". עד מהרה התברר לו כי יש סיכוי: לסדנה הגיע עוזר קצין החימוש של חטיבה 7 במטרה לקחת חיילים חדשים לחטיבה. "באתי אליו ואמרתי לו: אתה לא עוזב עד שאני בחטיבה 7". לאחר התעקשות רבה וזמן קצר הגיע מקס לקצינת השיבוצים בזרוע היבשה, שם היה התבקש להעביר לאימו טופס אישור לשירות בקרבי. גם זה לא היווה מכשול. "שלחתי לה בפקס והיא חתמה על הכול. היא יודעת שאם אני רוצה משהו, אז גם אשיג אותו", הוא צוחק. אל הגדוד הגיע בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, אולם טוען כי למרות הכול, החברים בגדוד מצאו זמן בשביל להכיר אותו. "כדי להסביר לי מה הולך פה, כך התחיל השירות שלי. כך התאקלמתי".

עד מהרה החברים בפלוגה הפכו להיות משפחתו השנייה. "אנשים לוחמים שיום-יום נמצאים איתך ביחד, אתה מתחבר אליהם", הוא משתף בחיוך. משך שנתיים שירת כחשמלאי בחוליה הטכנית, אשר מתחזקת את הטנקים. לאחר שנתיים, בהמלצת מפקדיו, מונה להיות מפקד החוליה. "זה תפקיד לאיש קבע בעיקרון, ואני קיבלתי את התפקיד כשהייתי בסדיר", הוא מסביר. "זו אחריות, אבל קודם כל אני עושה את זה בשביל הפלוגה שלי. כך חשבתי שאני יכול לתרום הכי הרבה". בכל מהלך שירותו הצבאי, כמעט ולא סיפר לאימו על מעשיו, על אף שהם שמרו על קשר טלפוני כמעט פעם בשבוע. "היא חשבה שאני משרת בתל-אביב", הוא צוחק. "לא אמרתי לה שאני מתעסק עם טנקים, עד לפני שבוע היא לא ידעה שהייתי במלחמה בכלל. אני מספר לה מה שאפשר, שלא תדע הכול, לא צריך".


סמ"ר מקס סבצנקוב ואימו

את האיחוד עם אימו לא צפה מקס, למרות שהיו לו קצת חשדות. "היו כל מיני אינדיקציות קטנות", הוא מספר. "לקחו את המספר של אימא שלי, בטענה שהם צריכים למקרה שיהיה אסון, וגם סגן מפקד הפלוגה זרק לי הערה שמצפה לי הפתעה". הוא נזכר שנתנו לו לעיין בעיתון החטיבתי, שבו צוין כי הוא המצטיין החטיבתי. "בסדר נו מה, זו ההפתעה? סבבה. ואז באמצע ההרצאה התחילו לדבר, פה ושם: לחששו שבגיל 15 וחצי עליתי לארץ, אז הבנתי שמשהו פה לא בסדר", הוא מספר בחיוך. מקס מבקש כמובן להודות לחטיבה שלו, ובמיוחד למפקד החטיבה ולמפקד הגדוד, שסיפרו לאימו רק דברים טובים עליו. "בשביל ההורים, לשמוע מילים טובות ממפקד חטיבה על הבן שלך, היה לה ממש...", הוא קוטע את עצמו לרגע. "אני מרגיש שהיא גאה בי חבל על הזמן". כבר באותו היום החלו את מסע הטיולים בארץ, שיימשך כשבועיים וחצי – פרק הזמן שאימו תישאר בארץ בבית הוריה בכרמיאל, שעלו לארץ רק לפני ארבעה חודשים. "היא מרוצה מאוד מישראל", הוא אומר. הם כבר הספיקו לבקר, בין היתר, ברמת הגולן, בחיפה, בתל אביב, ובעיקר בירושלים ובים המלח – המקומות שאימו הכי רצתה לראות. בין השאר, היא גם הספיקה לראות את הבסיס שבו משרת בנה. "היא התחילה להבין את העניינים", הוא מחייך. "אבל אמרתי שעכשיו רגוע והכל בסדר". הוא, מצדו, מתכנן לבקר בבלרוס בעוד כחודשיים, אבל בניגוד לאימו, הוא מתכוון לחזור. "היא לא מתכננת לעלות, אולי בעתיד הרחוק. אני נשאר פה", הוא מצהיר.

חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל