חיל השריון: כתבות חטיבה 7 - 7 את החטיבה
קישורים מפת האתר
7 את החטיבה

דנאל אל-פלג / "במחנה"
התגים המתנוססים על כתפיהם של לוחמים אינם מסגירים ישירות את החטיבה אליה הם משתייכים. לרוב, מעוטרים תגים אלו במגוון עצמים וצורות המסמלים את היחידה ויוצרים איור ראוי להערכה אמנותית, אך לא תמיד מובן. חטיבה 7 בחרה כבר לפני עשרות שנים להעדיף את הפשוט והמוכר - ומציגה על התג את מספרה. הספרה הזו, לטענת מפקדיה, אומרת הכל. "מדובר בחטיבת השריון הראשונה שהוקמה, שלחמה בכל המלחמות - מהעצמאות ועד לבנון השנייה", מתגאה מפקד החטיבה, אל"ם רועי אלקבץ.

מרבית בוגרי החטיבה, שתציין בקרוב 60 שנה להיווסדה, השאירו הרחק מאחור את ימי עלומיהם. המחזה של קשיש בשנות ה-70 לחייו, הקורא לעבר לוחם צעיר "גם אני הייתי בחטיבה 7", כמעט הופך לשגרה. "זו חטיבה שלא שוכחים", מספר החייל בחיוך. "קורה הרבה שאנשים רואים את התג כשאני בדרך הביתה או לבסיס, ועוצרים לדבר איתי, לספר שגם הם היו שם, השתתפו במלחמה כזאת או אחרת". "גם אלה שלא נלחמו עוצרים אותי הרבה, כדי לפרגן ולהגיד 'כל הכבוד'", מוסיף אחד מחבריו לצוות. "ככה זה עם חטיבה 7, אין אדם שלא מכיר".


מקדימים תרופה

חיילי גדוד 75 נעים בלב גזרת מנשה ביהודה ושומרון. מעת לעת, מסיבות שונות ומגוונות, הם עושים זאת תוך כדי ריצה, מוסווים. הפעם בתוכנית: סריקות בתים ואיוש מחסום. הפעילות המוסקת הזו הפכה כבר שגרתית בעבור הלוחמים שמוצבים באזור, כחלק מפעולות ההרתעה שמבצע הגדוד במסגרת התעסוקה המבצעית. "חתירה למגע מאוד מאפיינת את חטיבה 7", מעיד המג"ד, סא"ל אמיר אבשטיין, שמשרת בחטיבה זה 16 שנה. "מדובר בסוג של תרבות חטיבתית", הוא ממשיך. "המשמעות היא לשאוף תמיד לעשות כמה שיותר, להיות כמה שיותר פעיל".

כאשר ערך הלחימה האקטיבית מוגדר כאחד החשובים, אין פלא שמספר ההצלחות של החטיבה עולה בהתמדה. הקו שתופס עכשיו הגדוד, גזרת עוטף ג'נין בחטיבה המרחבית מנשה, הוא הארוך ביותר באיו"ש. בתקופה האחרונה עצרו לוחמיו עשרות זורקי אבנים, בכמות הזהה לשלוש השנים האחרונות. "הגדוד שהוצב כאן לפנינו סבל מהרבה חדירות וזריקות אבנים, ותפס הרבה פחות מאיתנו", מפרט המג"ד. "זה פשוט עניין של גישה".

אימוץ הגישה הדינמית של הגדוד, שהוכחה כמוצלחת עד כה, הוביל גם לביצוע פעילויות יזומות בכפרים הערביים, ולא רק לתגובה למתרחש בגזרה. בינתיים, נחים הטנקים תחת הברזנט במוצב, שומרים על כשירות למקרה חירום. הלוחמים אמנם עוסקים במשימות החי"ר בהצלחה רבה, אולם אין היא מפצה על הגעגועים למכונות הפלדה גדולות המימדים. "לוחם זה לוחם", מסביר מפקד פלוגה מ' בגדוד, סרן ערן קמפר, "הוא יבצע כל משימה שתינתן לו. פעילות החי"ר מגוונת את שגרת הכוחות, ואנחנו מקפידים לזכור את החשיבות של שהותנו פה. אנחנו מתפקדים כמו שוער - הקו האחרון שמגן על הגדר. אסור, פשוט אסור להרפות לרגע מהפעילות כאן, אפילו לא לרגע". לצד הדריכות המרבית, מדגישים בגדוד כי הם לא מחפשים אקשן לשם האקשן. "אנחנו פשוט מעדיפים להקדים תרופה למכה", מבהיר סא"ל אבשטיין. "הכי גרוע זה לשבת כאן, ולתת לתוקף לבוא לשטחנו".


בשביל החברים

הקו הכחול של גבול לבנון מקושט דרך קבע בנקודות ירוקות גדולות, ולא רק בזכות גשמי החורף שעודדו פריחה אדירה באזור. בימים אלו דרוכים חיילי גדוד 77 לקדם כל התרחשות, צופים על הגבול, אותו גבול שקט ופסטורלי, אך כל-כך מטעה בשלוותו.

בקיץ 2006 היה מופקד על הגזרה גדוד 82 של החטיבה. חייליו היוו את הכוח הראשון שנכנס לתוך שטח לבנון מיד לאחר חטיפת שני החיילים. כאשר מתכנסים חברי צוות הטנק שעליו פיקד סג"ם יעקב, נדמה כי הם לא יצאו ממנו מעולם. "כמה מחבלים הורדנו במלחמה? 30? 40?" שואל סמ"ר רוסלן. "לא, לא", מתקן אותו יעקב, "משהו כמו 16". "וזוכרים איך המ"פ הוריד אותי מהטנק ועלה עליו בעצמו?" משחזר סמל כרמל. גם סמל אור מצטרף לשיחה הערה. "וזוכרים ששיחקנו כדורגל ערב לפני שנכנסנו?" הוא מחייך, "הפעם האחרונה שבה שיחקנו ביחד. הקבוצה שלי ניצחה".

מספר ימים לאחר שפרצה המלחמה, הצוות כבר הספיק להיכנס ולצאת מלבנון, להתכונן ולחזור פנימה. הם כבר יודעים מה קורה כשנורה טיל נ"ט לעבר הטנק, ועדיין, הם ממשיכים בלחימה. "יש חשש שמלווה אותך", מודה סג"ם יעקב, "אבל זה ממש לא פחד משתק". "כשיוצאים למלחמה אי-אפשר שלא לקחת בחשבון שיירו בך, שאתה תיפגע, שהטנק ייפגע", מוסיף סמל אור, "אבל מה שהחזיק אותי זו האווירה שהייתה שם. אני לא אשכח את זה בחיים. ההרגשה הזו שאתה דואג לחברים שלך יותר מאשר לעצמך, שאתה מוכן למות בשביל חבר שלך. פשוט אין דברים כאלה".

החוויות של לבנון לא עזבו מעולם את הצוות הזה, כמו את שאר חיילי החטיבה. "אם לא אנחנו, זה היה מישהו אחר", מסכם סמל אור. "הסתכלנו קודם כל על איך אפשר לתת מעצמנו. זה הכל עניין של נתינה, ככה זה אצלנו. אם זה המעט שאני יכול לתת למדינה, אז אני מוכן".

הלכידות, חרף הקשיים שעלו במלחמה, נותרה כשהייתה. "קיבלתי גדוד מאוד חזק, שהתמודד עם אובדן של ארבעה לוחמים", מספר מג"ד 82, סא"ל חיים עידו (חיימון), שנכנס לתפקידו בגדוד לאחר המלחמה. "האחווה והרעות שמורגשות אצלנו, חזקות אפילו יותר מאשר לפני לבנון. אני חושב שהגדוד הוכיח זאת במלחמה וממשיך להוכיח גם היום שהחיילים שלנו הם הטובים ביותר שיש". גדוד 82, אגב, הוא גדוד הטנקים הראשון בצה"ל.


כבוד לפז"ם

מקור נוסף לגאווה החטיבתית הוא, מטבע הדברים, צי הטנקים הגדול שלה. נתון זה מעניק לחטיבה יתרון משמעותי בכל קו טנקים שאותו היא מאיישת. נוכחות ההיסטוריה מוצאת ביטויה גם בוותק הטנקים, שכן החטיבה עדיין עושה שימוש בטנק המרכבה סימן 2-ב'. "יש לנו את הטנק עם הכי הרבה פז"ם", מתלוצץ סא"ל אבשטיין. "מי שרוצה באמת לעבוד על טנקים, שבאמת אוהב את זה, אין לו מקום אחר", הוא ממשיך בנימה רצינית יותר. "אצלנו לא סומכים על הטנק לבדו, אלא על האנשים שיעשו את העבודה כמו שצריך". סמל עידן איזילמן, לוחם בגדוד 77, ממש לא מלין על הכלים שעומדים לרשות החטיבה. "אנחנו הופכים למקצוענים גדולים בזכותם, עובדים יותר קשה ומקבלים את הקווים הכי מעניינים".

"אנחנו מאוד גאים בטנק", מבהיר אל"ם אלקבץ. "צה"ל כבר ניצח מלחמות עם טנקים הרבה פחות טובים, והעובדה הזו מוכיחה בדיוק שזה לא רק הטנק - אלא בעיקר הצוות שבתוכו".

במלחמת לבנון השנייה, גם בזכות הטנק, אך בעיקר בזכות הרוח, הגיעו הלוחמים לתוצאות מרשימות. "בזכות המקצועיות של החיילים נחלנו הישגים יפים מאוד", אומר המח"ט. "בסופו של יום, המיומנות וההצלחה נמדדות בכשירות הלוחמים. אם היו שואלים אותי האם עדיף להחליף את הטנקים שלנו או לעשות אימון נוסף עם הדגם הקיים, בלי שום ספק הייתי מעדיף לתרגל שוב את הלוחמים שלי".

סדר העדיפויות הזה מתבטא גם באופי ההחלטות המתקבלות בחטיבה, ששמות דגש על ביצוע אימונים ועל שימור היכולת הגבוהה. "אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה של הרבה מאוד תרגילים בסדרי גודל שונים", קובע המח"ט, "בעבר זה לא היה כך. העובדה שהגדודים נמצאים כל הזמן בתעסוקה מבצעית ובאימונים בפרקי הזמן שבין לבין, מאפשרת להם להגיע למקסימום כשירות".


מורעלים מההתחלה

במשרד המג"ד של גדוד 77, בין לוחות המודעות, המפות ותעודות ההוקרה, בולט על הרצפה פריט דקורטיבי יוצא דופן - פגז משנות ה-70, שעליו הקדשה לאביגדור קהלני. הפגז, שהוענק לקהלני במלחמת יום הכיפורים, הוא פריט אחד מני רבים המייצגים את המורשת של חטיבה 7. "מתחילת המסלול מחדירים את מורשת החטיבה", מספר סמל גל פרידמן. "כבר אז אתה מרגיש מורעל, מבלי שמובן עדיין על מה בדיוק ולמה".

"הלחימה ההירואית של הגדוד מלווה אותנו בפעילות היומיומית", אומר מפקד הגדוד, סא"ל מאיר בר-מאיר. גם הלוחמים מוצאים עניין רב במורשת ובהיסטוריה, שמחזקות, לדבריהם, את ההצדקה להיותם לוחמים בחטיבה. "זה נותן הרגשת שייכות למשהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו", מסביר רב"ט דוד גיגוזין. "מלווה אותנו מין הרגשה של מחויבות, שאנחנו חייבים להוכיח את עצמנו ולשמור על המסורת ועל המורשת".

גם המפקדים מודעים לחשיבות שטמונה בזיקה של החיילים הטריים למורשת הקרב שמלווה כבר עשרות שנים את החטיבה. באסון המסוקים, למשל, שכלה החטיבה שבעה מחייליה. אף על פי שחלפו מאז 11 שנה, הלוחמים החדשים מכירים אותם - דרך סיפורים, השתתפות באירועים לזכרם ושיחות עם המשפחות השכולות. "ככה זה ב-7", קובע סא"ל אבשטיין, "אנחנו מחזקים את הקשר של החיילים למורשת, את הקשר למשפחות. הלוחמים יוצאים מכך נרגשים מאוד, עם המון מוטיבציה ובעיקר עם הרבה גאווה".

"זו חטיבה שמתאפיינת בגאוות יחידה יוצאת דופן", מדגיש אל"ם אלקבץ. "בזכות המורשת הזו מתחזקת הגבורה של הלוחמים גם כיום". מחקרים וסקרים שנערכו ביוזמת החטיבה מעלים כי המוטיבציה והרצון של החיילים לשרת בה גבוהים ביותר. "אין כמעט אחד שלא נדבק ברוח הלחימה שיש כאן", מפרש המח"ט את התוצאות המרשימות. "גם כאלו שהעדיפו להיות בהתחלה במקומות אחרים", מוסיף מג"ד 82, סא"ל חיים עידו, "מסרבים בכל תוקף לעזוב. זה הפך להיות סוג של בית, סוג של משפחה".
חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל