חיל השריון: כתבות חטיבה 7 - 15 בנובמבר 2009: מסע שורשים - פלס"ר 7
קישורים מפת האתר

15 בנובמבר 2009: מסע שורשים - פלס"ר 7

לחיילי פלס"ר 7 יש מסורת חמימה: בדקות האחרונות של מסע סוף המסלול מצטרפים אליהם ההורים ומטפסים יחד איתם - עד הפסגה, עד הסיכה, עד הצ'אפחה מהמח"ט. בשבוע שעבר, אחרי מסע של 40 קילומטרים לאור ירח וסטיקלייטים, אפילו הקשוחים שבלוחמי מחזור נובמבר 08' התקשו להסתיר את ההתרגשות מהמפגש הקרוב עם החמולה. "אני רק מחכה לראות את אמא ולהתחיל לבכות", הודה אחד מהם.


רינת אביגור, צילום: רות נעמה פז "במחנה" (מאתר צה"ל, 11 בנובמבר 2009)


על גדות נחל הבניאס, במקום בו יותר סביר למצוא משפחה עושה פיקניק, מקפלים לוחמי צוות סמוני של פלס"ר 7 את שקי השינה. זו שעת אחר צהריים מאוחרת והם מתארגנים ליציאה. "חבר'ה, עוד 15 שעות, אפילו 14 וחצי. אני לא מאמין", קורא אחד מהם. "מה פתאום, יש עוד איזה 28 שעות", עונים לו. "לפי מה אתה מחשב?" הוא כועס ומחשב מחדש. "יש עוד 15 וחצי שעות עד לסוף. בטוח".

לוחמי הפלס"ר לא סופרים את השעות ליציאה הביתה, גם לא מחשבים זמן לארוחה הבאה או לעצירת שינה נוספת. הם סופרים את הדקות עד לסיום המסלול שלהם. מאז גיוסם בנובמבר 08' חולמים חיילי חטיבת השריון הצפונית על היום הזה. רוב הזמן, הוא אפילו לא נראה להם קרוב. "אחרי שנה שלמה שאתה לא חושב שהיום הזה יגיע - הוא מגיע", אומר רב"ט עומרי רפאל. "יש רגע שאתה פתאום שואל את עצמך: 'מתי זה מגיע?' והתשובה היא 'היום בלילה'".



עם קצת תמיכה מההורים, רגע לפני סוף המסלול.


אחרי מסע של ארבעה ימים, הגיעו חיילי פלס"ר 7 לעלייה האחרונה שלהם. מעל 40 קילומטר אורכה - מעמק החולה ועד לפסגת הר בנטל. שֵם ההר המיוחל הפך למילת קודש בפי הלוחמים. הם מקפידים לחזור עליו כמעט בכל משפט. באומץ ובייסורים קנו לוחמי נובמבר 08' את הזכות להשתמש בשם המפורש. "מחזור מארס 09', המחזור שאחריהם, קורא לבנטל 'ההר האסור'", מחייך סגן יותם בלייך, מפקד פלגת ההכשרות של הפלס"ר. "להם אנחנו עדיין לא מרשים להגיד את השם שלו".

"כולם לצאת מה'תלה צוואר' המצחיק הזה שאתם עומדים בו", מתחיל סגן ליאור סמוני, מפקד הצוות, את התדריך שלפני היציאה למסע. "זה המסע האחרון, בואו נעשה אותו כמו שצריך". "מסע סוף, אין הרבה מה להגיד", ממשיך בלייך. "תעשו את זה הכי טוב שאתם יכולים", ומגדיר בעזרתם את גבולות הגזרה: "הג"ג הדרומי שלנו - מי יכול להגיד לי מהו?"

"הבנטל!" הם משיבים.


אמרו לנו להיות צנועים

העלייה מתחילה במתינות והופכת תלולה ככל שעובר הלילה. קריית שמונה מתרחקת, והנוף מגלה עוד ועוד יישובים צפוניים זוהרים באור כתום. השמים בהירים לחלוטין - שינוי מרענן אחרי כמה ימים קודרים שעברו על האזור, שסיפקו ללוחמים לא מעט שעות רטובות. הסטיקלייט הכחול והסטיקלייט האדום שמסמנים אותם, מחווירים לעומת הירח של אמצע חשוון המבהיק מעל.

מלבד סיום המסלול הבא עליהם לטובה, ייקחו הלוחמים חלק במסורת שעוברת בפלס"ר ממחזור למחזור. את העלייה האחרונה לבנטל הם לא יעברו לבד - אליהם יצטרפו בני משפחה וחברים, יטפסו איתם עד למעלה, שם ייערך טקס סוף המסלול. בשלב זה, לפני נקודת הציון הראשונה ביער אודם, הם עדיין לא שמים לב לקושי או לעייפות, רק לדבר אחד. "אני מחכה רק לראות את אמא ולבכות", מודה רב"ט רום בן-אליהו. "זה כל מה שאני מחכה לו. לראות אותה בעלייה להר ולהתחיל לבכות".

כשלבם עוד נתון למחשבות ולתהיות, הם מסתכלים קדימה אל היחידה שאליה הם עומדים להצטרף. "זו יחידה צנועה", מסביר רב"ט רפאל. "זה היתרון שלה, אבל זו גם הבעיה. אנשים לא יודעים כמה היא טובה ועד כמה היא תורמת במלחמות ובביטחון השוטף. כבר מהטירונות אמרו לנו: 'תהיו צנועים'. בגלל זה גם הסיכה שלנו קטנה", הוא מחייך.



טקס. מסורת כבדה מונחת על הכתפיים.

אף על פי שהם לוחמי חי"ר לכל דבר, חיילי פלס"ר 7 כבר רגילים שאחרים חושבים שהם שריונרים מן המניין. לא פחות ולא יותר. "כשאנשים שואלים איפה אתה משרת ואתה עונה פלס"ר 7, הם מחמיצים פרצוף", ממשיך רב"ט רפאל. "מרימים עלינו גבה, אומרים: 'זו סתם עוד יחידה'. לא יודעים כמה היא איכותית. זה פשוט לא נשמע להם טוב באוזן. אף אחד לא מתאמן לפני הצבא ואומר לעצמו: 'אני רוצה להגיע לפלס"ר 7'.

"למרות זאת, אני מוכן לשים את כל המשכורת הצבאית שלי על זה שיותר קשה פה מאשר במסלול של הסיירות", ממשיך רפאל. "המסלול שלנו כולל המון ניווטים, אימוני קרב מגע, אב"ך, אימוני יבשה. היו הרבה רגעים במסלול שחשבתי: 'מה אני צריך את זה?' והודעתי לחבר'ה שביום ראשון אני חותם ויתור. אבל פשוט לא הייתי מסוגל לבוא למפק"ץ שלי ולהגיד לו את זה. הבנתי שכנראה אני לא באמת רוצה לוותר. בסופו של דבר, אני גאה להיות פה".

כשהקור של הקרבה לחרמון מתחיל לחדור עמוק לעצמות, גם האנרגיות מההליכה הארוכה כבר לא עוזרות. "איפה ההורים שלך?" מעלים הלוחמים אסוציאציה מחממת. "שלי באביטל", עונה אחד. "שלי באורטל", משיב אחר. כל תשובה עם הסיומת "טל" מתקבלת בברכה. הם חושבים רק על העלייה האחרונה.


יאללה אבא, בקצב שמונה

כשעיקול נוסף מזדמן בדרך והקור הופך משתק, רימון עשן חותך את הדממה המקפיאה ומוציא את החיילים לרגע מריכוז. מאחורי מסך העשן ממתינים עשרות לוחמי הפלס"ר הוותיקים ומתקיפים אותם. בשירים ובאנרגיה, שהייתה כל כך נחוצה ברגעים האלה, הם דוחפים אותם במעלה הר החרמונית עד לפסגה. בין להבות, הם נכנסים לרחבת הטקס, והופכים באופן רשמי לחלק מהפלוגה. "10, 9, 8, 7..." מתחיל השיר ומתגבר עם הספירה. "יאללה, סיירת. יאללה, סיירת".

כתובת אש עם סמל הפלס"ר מקדמת את פני החיילים בחום. התה והלחמניות שמגיעים אחריה מצליחים לשמור אותם מחויכים לעוד מספר דקות. כשרוח מצמררת חודרת את חולצות ה-ב' הדקות שעל גבם, הפנים משתנות בשנית. הם מתכנסים סביב פתח הפורד-בולנס שמלווה אותם, מנסים לשאוב טיפת חום ומתארגנים ליציאה בפעם המי-יודע-כמה.

כשעתיים לאחר מכן הלוחמים כבר שם, מתחת להר האחרון. אור כחול של שחר מפציע סביבם והם מתכרבלים כל אחד בשק השינה, מנמנמים לפני הגעת המשפחות. "זו תמונה מושלמת", קורא אחד הלוחמים הוותיקים כשהוא מסתכל על שורה של ארבעה צעירים ישנים תחת שלט "זהירות! מתקן חיטוי אוטומטי". "שמישהו יביא מצלמה", הוא קורא.

כעבור שעה וחצי, כשהם נדרשים להתעורר, הגוף כמו מסרב לצאת מתוך השק"ש. "בואנ'ה, איך אני עולה את הבנטל עכשיו?" קורא רב"ט רפאל, "אין לי כוח ברגליים". "לבנטל לא עולים עם כוח", עונה לו סמ"ר הלל אדלר, סמל הצוות, "עולים עם חשק".

החיילים מנערים רגליים ומתאוששים, והשאלה המתבקשת נזרקת לאוויר: מי הכי מתגעגע לאימא? "איזו אימא?" מפטיר רב"ט מתן פדאל. "אימא שלי בחו"ל בכלל. אבא שלי יגיע היום, אבל אימא גרה בשווייץ. אני גר איתו. אבל אין מה לדאוג, היום לא רק הוא בא. מגיעים הרבה אנשים".

"אנחנו יוצאים מפה עכשיו לכיוון הבנטל", מכין אותם סגן בלייך. "תבואו מלוכדים עם שירים וחזה מלא גאווה. אני ממליץ להיות יחד בעלייה, לא להתפזר, זה יעצים לכם עוד יותר את החוויה. לא יהיה לכם קשה בכלל. הרגליים שלכם יעופו מעצמן".

בצעד הראשון מתברר שהוא צדק. ההורים שועטים לעבר החיילים-ילדים, לבושים בחולצות עליהן מתנוסס הכיתוב "תמיד אתכם" ומאחור מוטבע שם הצוות. "יאללה אבא, למעלה בקצב שמונה", מזרז אחד האחים הקטנים את אביו שמדדה מאחור. הלוחמים מגיעים למעלה במהירות בלתי אפשרית ומסתדרים בעמדת הצילום המסורתית, כשברקע החרמון. אחרוני המסיימים רצים בספרינט לכיוון העמדה. אף אחד לא מתחיל עד שהאמהות של כולם מתייצבות לצפות בהם. "הנה מתן", קורא אביו של רב"ט פדאל מהמדרגות. "אני רואה אותו שם מסדר את השיער. איפה הבן שלי?" הוא ממלמל נרגש כשהוא יורד לחבק אותו.

"מי שסיים פה היום עבר מסלול קשה ונוקשה", מסכם מפקד חטיבה 7, אל"ם יעקב בנג'ו, בטקס סוף המסלול של הלוחמים. "אין ברירה אלא לעבור מסלול כזה כדי להיות לוחם. האתגר שלכם הוא גדול: להוביל את שריוני הפלדה של החטיבה לקרב. זה אתגר שדורש מחויבות עצומה ויכולת לנווט בשדה הקרב המודרני. פלס"ר 7 קיים מאז קום המדינה. פרצנו לכל גבולות המדינה ומתוקף כך, אנו מרגישים כל יום את המסורת הכבדה הזו על הכתפיים. היא נדרשת מכל לוחם ביומיום - בבט"ש, בשמירה, אפילו בניקוי הנשק. את הכבוד אנחנו לא קונים בסיפורים, אנחנו צריכים לקנות אותו במעשים".

חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל