חיל השריון: כתבות חטיבה 7 - 21 באפריל 2010: סיפורו של עופר גלוזמן, פלוגה מ' בגדוד 77 במלחמת יום הכיפורים
קישורים מפת האתר

21 באפריל 2010: סיפורו של עופר גלוזמן, פלוגה מ' בגדוד 77 במלחמת יום הכיפורים

עופר גלוזמן היה מפקד מחלקה בפלוגתו של אמנון לביא בגדוד 77 במלחמת יום הכיפורים. זה סיפור על לחימתו של צוות טנק מול נחשול הטנקים הסורים ברמת הגולן בתנאים קשים ובלתי אפשריים, וסיפור על המתחולל בנפשם של אנשי הצוות שלכל אחד מהם תמונה חלקית על המתחולל, שיחד יוצרות פסיפס אנושי מרתק.


מהאתר של עוזי טאובר http://www.uzitauber.com


יום שלישי 9 באוקטובר 1973

שחר. אנחנו על הרמפה שמצפון לתל ג'יד. הכוננות עם שחר מלווה ברעש עמום של טנקים נוסעים. אמנון שואל אם מישהו רואה משהו. לא רואים כלום. ערפילי הבקר והאבק שכאילו נח עלינו, מסתירים מאיתנו הכול. רעש הטנקים הנעים מתגבר ואנחנו לא רואים דבר. "יואב תצודד לאט מימין לשמאל ותחפש" אני אומר לתותחן. "רגע" אומר סבח, "אני כבר גומר להכין קפה". סבח מכין כל בוקר קפה בעזרת כף חשמלית. הפינג'אן על הסדן, וכל טנקיסט יודע שמים ברצפה תחתית לא רותחים. בכלל אפשר לחשוב - לאן ממהרים. סדרי העדיפויות ברורים. די סביר שזה יהיה המשקה החם האחרון שנשתה היום. רעש הטנקים בתוך הצריח נשמע עמום, והשיחות בקשר הפנים מאפילות עליו. המלחמה יכולה לחכות. סוף סוף המים רותחים. סבח מחלק קפה ליואב ולשרעבי. אני בדרך כלל בסיבוב השני. סבח מוציא לי את המימייה שלו. "אם אתה לא יכול לחכות, אז שתה קצת מהקפה שלי". איזו התחשבות. "צא החוצה", אני אומר לסבח, "תחפש טנקים". לאט לאט עולה השמש. יש כמה דקות בבוקר בבוקר, סמוך לזריחת השמש, שבהן אפשר לראות. כמה דקות שבהן השמש אינה הופכת את ערפילי הבוקר לשמיכה של טיפות לבנות שלא ניתן לראות דרכן.

כשתנאי הראות מאפשרים, כמעט כולם מזהים את הטנקים שבתנועה מולנו. מוזר. בסך הכול התחושה הייתה שזה כוח לא גדול, עשרים אולי שלושים טנקים. איזה מחשבות מטורפות. בסך הכול היינו ארבעה טנקים ברמפות שבמרכז הגזרה. אמנון, נוח, חגי קרן צבי ואני. וההרגשה הייתה שהכוח שמולנו אינו כזה שבגינו נזעיק עזרה. בסך הכול מה?! עשרים - שלושים טנקים. לא משהו. אני מרגיש שאני לא מזהה את כול הטנקים. הרעם של תנועת הטנקים הוא של יותר טנקים ויותר מקרוב. אמנון יורה פגז ראשון, ונותן פקודה בקשר חוץ. הערכת הטווח שלו היא 1200. אני עומד משמאלו, ויורה לטנקים שמשמאל למרכז הגזרה. הסורים מאתרים את הרמפה ומתחילים לירות לעברנו. למזלנו הרמפה המרכזית בנויה מצוין. הסורים פוגעים בסוללה ומעלינו. צריך רק להיות זהיר ולהחליף עמדות, כמו שכתוב בספר. אני מסיים סדרה ומחליף עמדה. הרמפה אינה גדולה מאד ואני עולה לעמדה סמוכה לאמנון. פקודה, ואנו בעמדת אש. התותח נמצא מול סלע על הרמפה. אני אומר ליואב חדל. יוצא מן הצריח ובעמידה שפופה אני מנסה להזיז את הסלע הצידה. האמנתי שכל עוד הסלע חוצץ ביני לבין הטנקים הסורים לא אפגע. בכלל, אני הייתי חסין מפגיעות. היה ברור לי שבי לא יכולים לפגוע. מבחוץ אני שומע את הצעקות של אמנון בקשר. אני מסתכל אליו, והוא מסמן לי בתנועות ידיים שאיבדתי את שפיות דעתי ושאחזור לצריח. אני מסמן לו עם היד "רגע" וממשיך להזיז את הסלע. כשהיה לי ברור שהסלע לא יפריע חזרתי לצריח. "מזרון כאן 4, יותר מהר להזיז את הסלע מאשר לשנות עמדה". "4 כאן מזרון, יש דרכים יותר חכמות להגיע לעמדת ירי. סוף." בשלבים האלה, נדמה היה לי שאמנון כבר התייאש מן האפשרות להפוך אותי למ"מ צמ"פ. "אש!" יואב יורה ופוגע. אני שוב יורד מן העמדה ועולה לעמדה בקצה השמאלי של הרמפה. מבחינת התותחן הסורי לא זזתי הרבה, אך כל שינוי מועיל. הסורי צריך לכוון בעצירה קצרה, וכל שינוי מחייב אותו לכוננן מחדש. חגי (ניר קרן-צבי) מחליף עמדה לעמדה שעמדתי בה קודם. הוא יורה פגז ופוגע בסלע שעל הרמפה. התותח מתפוצץ והופך לשושנה. עומד לי על קצה הלשון להגיד לו '1ב' יש דרכים יותר חכמות להגיע לעמדת ירי', אבל אני נזהר. חגי יורד לאחור, נשארנו שלושה. עד לאותו שלב פגענו בכמה טנקים שהיו מולנו. ("תחנות מזרון כאן מזרון, דו"ח השגת מטרות עבור" "כאן 1 ארבע עבור" "כאן 4 אחד עבור". מחלקה עם רשת קשר עצמאית). תוך כדי ירי מתחילה הארטילריה הסורית לטווח אותנו. בתחילה הם יורים על תל ג'יד. מן הסתם נקודת המוצא הארטילרית הבולטת ביותר בשטח. בשבת עמדתי על התל והיה שם רע מאד. בין כה ובין כה השמש עולה והופכת את הערפל סמיך יותר ויותר והסנוור מתגבר. אנו לא רואים את הטנקים. קולות זחלי הטנקים המתקדמים מולנו המשיכו להישמע. עד היום אני מסוגל לשחזר בזיכרוני את החריקות של זחלי טי-62 ואת תחושת הקרקע הרועדת מתחת לרגלים. חולף עוד זמן מה, ולפתע נפתחות דלתות הגיהינום. כל הארטילריה של הצבא הסורי יורדת על הרמפה. מה על הרמפה? עלי! התחושה הראשונה היא תחושה של הלם מוחלט. קפצתי לתוך הצריח. כיפת המפקד בטנק הייתה תקועה ולא יכולתי לסגור את הצריח, אבל הקפדתי שהראש יהיה בפנים. ההפגזה נמשכה ולא נראה היה שהם מתכוונים להפסיק. הסתכלתי על הפגיעות שהיו בסמוך לטנק, וכיוונתי את שרעבי לעמוד מעל בור שפערה אחת הפצצות. כבר אז האמנתי בסטטיסטיקה. מרבית האפיסקופים בצריח נשברים מרסיסי הפצצות ולא ניתן לראות דרכם דבר. לאחר כמה דקות אמנון פוקד לנסוע 100 מטר אחורה כדי לצאת מן המטרה הארטילרית. אנחנו נוסעים, והפגזים אחרינו. לאחר כמה מאות מטרים אנחנו מחוץ למטווח הסורי. עכשיו צריך לחזור.



מהאנדרטה באתר של עֹז 77 ברמת הגולן


איך עוברים דרך קיר של אש ועשן ורסיסי מתכת ואדמה? קיר שעוביו חמישים או מאה מטר לכל כיוון. סופרים עד שלוש, ואומרים לשרעבי לנסוע מהר קדימה. לשרעבי יש משקפיים עבים והוא אינו זריז בניקוי האפיסקופים. הוא לא רואה מה שלפניו. הוא נוהג לפי תחושות, והמתכת העבה אינה מאפשרת לו לחוש דבר, אלא לאחר שעברנו אותו. בור. בולדר. פגז ארטילריה ליד הזחל, על תא הזיווד. מה שלא יהיה. ואז הוא שואל בקול שקט: "מה זה היה?" נושם בהקלה על שעדיין הוא יכול לשאול, חושש שלא יהיה מי שישיב. "שרעבי ימינה חזק! ימינה, ימינה. בסדר." שרעבי חש הקלה. מישהו רואה את הדרך. אבל למה הוא צועק כל כך.

כיוון טנק באמצעות ידיו ורגליו של שרעבי מצריך ערנות מתמדת. די פחד למען האמת. כי לעבור קיר של אש ועשן ורסיסי מתכת ואדמה עם ראש בחוץ, זה באמת יכול להיות משהו שאפילו היום, שלושים שנה אחרי, אני לא מצליח להגדיר אותו בשם. זה לא טירוף. טירוף זה משהו מוגדר. ולעבור קיר של אש ועשן ורסיסי מתכת ואדמה עם ראש בחוץ זאת הייתה תחושה שאני יכול לכול. לא הייתי צריך לחשוש. הייתי בלתי פגיע. ידעתי שאין בעיה עם זה. פשוט להגיד לשרעבי לנסוע קדימה.

ביום הרביעי של הלחימה ידעתי שאני חסין. במשך שלושה ימים קודם ניסה כל הצבא הסורי לפגוע בטנק שלי. סוללות שלימות של ארטילריה ירו עלי בכל מקום שעמדתי בו. עשרות טנקים סורים חיפשו אחרי וירו לעברי. מיטב התותחנים הרעים ניסו כוחם מולי, וכלום. אי אפשר עליי. כשפגזי הטנקים הסורים היו פוגעים קצר הייתי צועק בקשר חוץ שמי שלא מגיע - שיתקרב. אמנון לא אהב את זה. " מי מדבר בקשר חוץ?!" קרא בקול מאיים של מ"פ צמ"פ. "אני" השבתי. נדב"ר (נוהל אלחוט דיבור) לא היה הצד החזק שלי באותו שלב בחיים. יואב מסתכל דרך כוונת התותח ורואה את הקיר. "לאן אתה לוקח אותנו?!" הוא שואל בחשש של תותחן ששדה הראיה שלו מוגבל מאד, והוא אינו מודע למה שקורה מחוץ למסגרת הצרה של הכוונת.

"זה בסדר יואב. אם לא תסמוך עלי, על מי תסמוך?! חוץ מזה אין לך טנק אחר. שרעבי סע, סע. יואב תנמיך, שמור קו רכס. שרעבי סע מהר. תלחץ גז עד הסוף ואל תוריד את הרגל מהגז עד שאגיד לך!"

"בסדר בסדר", אומר שרעבי "אל תצעק".

"יואב תנמיך, התותח בשמים!"

"אני שומר קו רכס" אומר יואב, ואני לא יודע אם הוא באמת מכוון למשהו שנראה לו מטרה או שהוא מעדיף להרחיק את המראה מעיניו.

לפני כמה חודשים הציגו בפרסומת ניסויי ריסוק של כלי רכב. בסופו של הניסוי היו מפנים את שברי הבובות ואת גרוטאת כלי הרכב, ומחלקים אותות הצטיינות לטכנאים. להבדיל, יואב ואני יכולנו לראות את הקיר מתקרב.

"תשמור תותח מאוזן, אם אתה לא רוצה לראות, אבל תהיה מוכן. הם שופכים את כל מה שיש להם והשקט הוא בצד השני. וגם הטנקים שלהם".

"איפה? איפה הטנקים שלהם?" שואל שרעבי.

"בצד השני" אני משיב. "סע סע". מן סיום הכרחי לשיחה עם שרעבי. אם לא שבים ואומרים לו "סע" בכל הרף עין, מיד הטנק מאט. "סע כבר. אמרתי לך לא להוריד את הרגל מהגז! סע!"

"ארבע שמור קו, עבור" אמנון דווקא כן שמר על נדב"ר.

"על הרמפה" אני עונה. וזהו. נתקלתי בקיר. כיפת המפקד הייתה תקועה בתשעים מעלות. אני ישבתי על כסא המפקד, והכנסתי את הראש כמה שיותר פנימה. רסיסים טפטפו פנימה. הייתי לבד. בתוך הרעש המטורף, הטנק המִטלטל בין פגיעות הפגזים לבין הבורות שיצרו, והסלעים ששינו מקומם פתאום, בתוך האש והעשן רסיסי המתכת והאדמה הבוכה, היה שקט. כשאני צופה בסרטים על סופות הוריקן, ומספרים על כך שבמרכז הסופה שקט, אני יודע על מה הם מדברים. הייתי שם. שקט מנותק. הקולות נשמעו רחוקים, כאילו הם מגיעים ממקום אחר. ובתוך השקט שרעבי שואל "מה זה? מה זה?" ואני אומר לו שאם הוא יוריד את הרגל מהגז הוא יהרוג אותנו. סוף סוף גיליתי איך לגרום לשרעבי לנסוע מהר. סבח הטען מרוכז ושקט. "מסוכן בחוץ?" הוא שואל.

ככה עוברים קיר של אש ועשן ורסיסי מתכת ואדמה, כאילו שמדובר בהר או תעלה שעוברים ודי, כאילו שהקיר לא יכול לנוע חזרה. ומעבר לקיר באמת יש שקט. יואב שומר קו רכס. אנחנו שלושה טנקים. אמנון, נוח ואני מתחרים מי יגיע ראשון לרמפה שמצפון לתל ג'יד. אני חי בתחושה אווילית שאת החלק הקשה עברנו, שרק צריך להגיע לרמפה לפני שהטנקים הסורים עולים עליה, שרק... אני חוצה קוליס מוזר, מדחיק את המחשבה וצורח "שרעבי סע סע סע", אפילו שכבר באמת לא צריך. "שרעבי תוריד את הרגל", הגענו. מיד עם העלייה לרמפה יואב מתלהב: "אני מזהה, אני מזהה". לא קונץ גדול לזהות ממאתיים מטר. "תותח ח"ש טווח קרבי, ימין חצי אש". "ימינה סוב, אש!"

והשאר היה באמת קלי קלות. הם באמת התקרבו. מה זה התקרבו - מאד. לפני שנים, בשבת, הסברתי לשרעבי שבגמר סדרת ירי נרד מעמדה ונעלה לעמדה אחרת. שזאת התרגולת ושיהיה ערני ברעש ובסרחון לשמוע אותי אומר אחורה מהר. שיספור בערך שלושה פגזים ויהיה מוכן. בשלב מסוים שרעבי שואל אם יואב פוגע כי הסדרה לא נגמרת. פגז 'לוקח' לי את תא 7 החיצוני. שרעבי שואל מה זה היה? ואני צוחק - 'אחורה מהר'.

"ארבע אתה נכנס לי לצפ"ע, תחזור קדימה" (לצפ"ע פירושו לציור פני העדשה, כלומר לשדה הראייה). אני שומע את אמנון בקשר ולא מבין. אני מסתכל ימינה ורואה את התותח של אמנון מכוון לשעה 8 ואני בדרכו. אני מסתכל לשמאל ורואה שכל מה שעשינו עד עכשיו היה בעצם רק ההתחלה. אני חוזר קדימה והסורי פוגע 'קצר'. יואב צועק: "אני מזהה אותו, אני מזהה אותו, יורה עכשיו". אושר של תותחן שטנק אחד ממלא לו את כל ציור פני העדשה. "אש" אני פוקד אחרי שהפגז יצא אחרי שהשלהבת כבר עלתה לשמים. כאילו לא פקודה אלא תיאור של מה שאני רואה. יואב היה סוגר עם סבח את הפרטים. ("תשים ח"ש, תשים ח"ש" יואב צועק. "נגמר לי" משיב סבח. "יש מעיכים וזרחנים, מה לשים?" "מעיך, מעיך". "טעון". יואב יורה פגז נוסף וצועק "מטרה". לך תדע. בין הטנקים הבוערים, האבק ששוכב על הכול ולא זז, והחושך שלאחר הירי . לך תדע). אני מסתכל קדימה לעמק ולא מזהה טנקים נעים ממולי. אני שב ומסתכל אל הטנק של אמנון. הוא יורד מהרמפה ופונה לכיוון היציאה מן הוואדי שמצפון. אני אומר לשרעבי "אחורה מהר" ועוד לפני שהגעתי לאות חי"ת של אחורה, אנחנו בתחתית הרמפה, מה שאומר שערנות זה לא שאלה של שעות שינה.

כמה דקות (או שעות, או ימים) קודם לכן, בתום סדרת ירי פקדתי: "נהג אחורה מהר" וכלום לא קרה. "שרעבי" צעקתי, "אחורה, אחורה!". כלום. פגז סורי פוגע ברמפה לפנינו ומעיף עלי אדמה ורסיסים. יש שלוש ארבע שניות שבהן אבק הפגיעה מסתיר אותנו. עברתי לתחנונים: "שרעבי סע או שנמות". כלום. צודדתי את הצריח חצי שמאלה כדי לשמור קשר בין התותח לבין הטנקים הסורים ממול, וכדי שיואב יוכל לראות מה קורה בתא הנהג. "הוא ישן" אומר לי יואב. "תבעט בו" אמרתי. יואב מותח את רגלו הימנית ואומר שהוא לא מגיע, אני מצודד עוד טיפה שמאלה ויואב בועט ובועט ובועט. בסוף שרעבי מתעורר, מקלל את יואב שמתנהג לא בסדר ומסביר לו שהוא יכול לדבר בקשר פנים. "אחורה מהר" קוֹלי לא היה קוּלי. זאת הייתה צרחה שהתעצמה ברֵיאותיי וחיכתה לצאת אם רק שרעבי יהיה מוכן לשמוע בצד השני. "אתה לא צריך קשר פנים" הוא אומר. הוא משחרר בקושי את הבלם, ונוסע אחורה כמו שהוא נוסע קדימה. בלי לראות כלום ובחשש תמידי שיהיה שם משהו. לאט לאט).



טנק סנטוריון ברמת הגולן


אני ונוח יורדים מהרמפה ונוסעים כעשרה-עשרים מטר אחרי אמנון. סבח מודיע שאין פגזים תורנים ושצריך למלא מחדש. "אני אעשה את זה מהר וגם אין הרבה" אומר סבח. אושר של טען. אין הרבה. "מה יש לנו?" אני שואל. "ששה מעיכים ושני זרחנים" אומר סבח. "בסדר. טען". אני נעצר מאחורי סוללת סלעי הבזלת שסיקלו חברי קיבוץ אל-רום, וממלא מחדש. נוח משמאלי עושה את אותו הדבר. שלוש ארבע דקות לאחר מכן אני מסתכל אל נוח והוא מסתכל אלי, ובלי לדבר אנחנו מתחילים לנוע. הסיבוב של נוח רחב יותר משלי ואיך שהוא עובר את קו קצה המסולעת, מגיח מעבר לה טנק טי-62 ותותחו מכוון ישר אל נוח . יואב צועק "טנק" ויורה את הפגז שבקנה. היה זרחן. האמת שמחמישה מטר גם זרחן משמיד טנקים. פתיתי הזרחן מטפטפים למטה על הטנק שלנו. "שרעבי שמאלה חזק, יואב שמור גזרה". אני עוקף את הטנק הבוער. "מה פתאום זרחן?" אני שואל את סבח. "זה מה שהיה למעלה אז טענתי. מה זה משנה?" אמת. מה זה משנה. בקשר חוץ אני שומע את נוח אומר: "ארבע תודה". "תשאיר את הזרחן השני לסוף" אני אומר. "טעון". בשלב הזה לסבח אין מוזה לשיחה. אני חושב שבפעם הראשונה שסבח הבין שמסוכן בחוץ הייתה כשפתיתי הזרחן נפלו לתוך הטנק. הוא מיד הבין שזה אותו זרחן שזה אך ירינו. העובדה שחלקיו חוזרים בעצמם הבהירה לו בבת אחת כי הטווח מן האויב זה לא משהו.

ממול המוני טנקים סורים על המישור שבמוצא הוואדי. אנחנו יורים שני מעיכים ומשמידים שניים מהם. האחרים ממשיכים לעלות, כאילו כלום. אמנון נוסע רֶבֶרְס, נעצר ליד נוח ואומר לו שהשמאלי נהרג והוא מתפנה.

אז זהו. נוח ואני. זה צריך להספיק. למה מה?! ההרגשה שבי לא יכולים לפגוע, מתעצמת. מה שהיה עד עכשיו הרגשה, הופך לידיעה ברורה. בי לא יכולים לפגוע. אני חסין.

כמו שלמדנו, התרגולות מיועדות לשמש אותנו כשלא נוכל לחשוב בצורה ברורה. על מנת שהתגובה תהיה אוטומטית. (תרגולת ירי טווח קצר: למטרה בטווח 500 יש לתת היסט 'ימין חצי', לפצות על הסטייה של תיאום הכוונות.)

"יואב! ימין שתיים וחצי. תעשה מה שאני אומר לך ואל תתפוס עצמאות על ששת המעיכים והזרחן שנותרו לנו. אש! אם היית מפספס את זה, היו כותבים עלינו בכל ספר תותחנות. אנחנו היינו יכולים להיות דוגמה".) כן נכון, המטרה כיסתה את הצלב כמעט לגמרי, אבל תרגולת זאת תרגולת.

התקדמנו עד ששלטנו על היציאה מן הוואדי. כיוונתי את התותח לכיוון אנטנה שעלתה מן הוואדי. אם נישא עליה דגל (כלומר טנק של מפקד יחידה סורית), פקדתי "תותח. מעיך, ימין שתיים וחצי" (את סְקָלַת הטווח השארנו כבר כמה שעות קצת מתחת לַשְׁנָתָה הראשונה, אז לא היה טווח בפקודה. גם לא טווח קרבי. המהנדס שתכנן את הסקלה, לא חשב שיש קרבות כאלה. טנקים?! 30 מטר?!) אש!" איך מסתלקים מכאן. אני אוטם את עצמי ומסתלק ממני. מי שלא יסתלק מעצמו יישאר כאן חי או מת. מי שיאטום טוב טוב (כמו שלימים כיסיתי את בני יותם בימי החורף בירושלים) - יוכל אולי לחזור אל עצמו, אם הוא יהיה. אם לא היה דגל בקצה האנטנה, פקדתי: "מקביל. טווח קרבי. אש" ואנשי הצוות שממול היו עוצרים את הטנק וקופצים ממנו החוצה. אחר כך נגמרו המעיכים ונגמר הזרחן. וירינו במקלע 0.3 על כל הטנקים שעלו מן הוואדי. אחר כך ירינו ב'עוזי' על טנקים. הטווח התאים ולא היה משהו יותר טוב. את הרימונים שמרתי למקרה שיגיעו אלינו הולכי על שתיים. בכלל רימונים זה טוב לביטחון העצמי. לנוח היו עוד כמה פגזים, וכל פגיעה שלו הגבירה את השלווה בבועה שבה הייתי.

אחר כך, כאילו באחת, שָקַט הכול. אני לא יודע אם זה באמת היה "באחת" או שהשקט והרעש התערבו זה בזה עד שגבר השקט. אבל אחרי זמן, שעד היום אינני יודע לשער את משכו, לא עלו עוד טנקים מן הוואדי. שמתי לב שאיני רואה עוד הבהקים של אש הבוקעת מן התותח שמולי. שאיני אומר לעצמי במין ציניות איזה תותחן חרה, מי לימד אותו לירות?! ("יואב ימינה סוב, תותח, מעיך"... סבח: "נשאר רק הזרחן". "בסדר, טען טען!". "טעון"... "היכון, על! אש! יואב: "ימין שתיים וחצי?"... "אאאאאש!"). וכל שנותר בתוך העשן האש, פגרי הטנקים ופגרי החיילים, הייתה לאות נוראה וריקנות גדולה. כאילו שהלכנו ועוד לא חזרנו. ואנחנו כאן מחכים לעצמנו שנחזור.

כשהכול רָגַע אני חש תחושה מוזרה של טנק בלי תחמושת. אני מציע לנוח לרדת למלא מחדש. אחרי דקה הוא אומר ש-10 לא מאשר. קודם שאמנון יחזור. חיכינו. שעות אחר כך אישרו לנוח ולי לרדת למלא מחדש. כשהגענו לפיתול ועצרנו, יצאתי מן הצריח לראשונה אחרי עשרות שעות. קפצתי מן הכנף האחורית לקרקע. ברכי הפכו מים, ולא החזיקו אותי. השתטחתי. ההכרה היכתה בי פתע. טמטום החסינות נעלם והבנתי שאני פגיע לחלוטין. שגם לפני כמה שעות לא הייתי ממש חסין. ובעצם אני לא יודע להסביר דבר משאירע. כלום. חידשנו תיאום כוונות, (הרחקנו אחד מן השני למרחק של 1,000 מטר לפי המפה וביצענו תאום כוונות אחד על השני) לא היה ברור לי אם זה בדיוק 1,000 או לא, אבל יואב הרגיע אותי. "לא נורא. מקסימום נעשה תיאום קרבי. כבר יומיים אני יורה כך"). שבנו לרמפה.

באמצע השקט הזה, מקרטע לכיווננו טנדר ויליס ונעצר לידינו. מתוכו יוצא מאיר הר ציון. וואו. אני לא יודע מיהו הגיבור שעולה דמותו בפני ילדינו כאשר אומרים להם "גיבור", אך לי היה את מאיר הר ציון. גיבור. והנה הוא כאן. עם ידו הקפואה וצליעתו, והוא שואל: "תגידו איפה כאן הסורים?" ואנחנו, שנעתק הקול מגרוננו, מצביעים בהינף ראש ימינה לכיוון שמעבר לרמפה. ומאיר הר ציון מטפס על הרמפה, פיו נפער משהו, ואחרי כמה דקות הוא יורד חזרה ושואל אם אנחנו עשינו את זה. מתעניין לדעת היכן יוכל למצוא קלצ'ניקובים בטנקים והיכן אקדחים והיכן מנות הקרב. ואנחנו אומרים לו שיותר קל לגשת לטנקים שבוואדי. אחר כך הוא שב ואמר לנו בקול רם שאינו ממנהגו, חבר'ה, כל מה שעשיתי אי פעם זה כלום לעומת מה שעשיתם כאן. חילק למעשנים שבינינו סיגריות ג'יטאן ממנות הקרב האישיות של אנשי הצוות הסורים, והלך. בטח סתם אמר.




חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל