חיל השריון: כתבות חטיבה 7 - 8 בספטמבר 2013: "עד קצה היכולת" - ערב-השקה יוצא דופן לספרו של אל"ם (במיל') אילן סהר ביד לשריון
קישורים מפת האתר

אתר השריון מברך את הבאים בשעריו בשנה טובה

 

8 בספטמבר 2013: "עד קצה היכולת" - ערב-השקה יוצא דופן לספרו של אל"ם (במיל') אילן סהר ביד לשריון

חמש עשרה שנים שקד אילן סהר, שהיה קצין המודיעין של חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, על הספר "עד קצה היכולת - חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים". ערב השקה יוצא דופן לספרו בהשתתפות רבים ממפקדי חטיבה 7 במלחמה ואורחים רבים התקיים ביד לשריון ב-22 באוגוסט 2013.

 

ליקט וערך אל"ם (במיל') שאול נגר. צילומים: אבנר גאגין ודבורי בורגר

 

כריכת הספר "עד קצה היכולת"

 

ארבעים שנה חלפו מאז המלחמה הקשה הן בחזית רמת הגולן והן בחזית סיני לאורך תעלת סואץ, ועדיין לא יָבַש מעיין הספרים שכותבים מי שנטלו בה חלק, הן כמפקדים, והן כאנשי מטה ולוחמים, לצד ספרים שכותבים חוקרים ואחרים. אל"ם (במיל') אילן סהר (אז רס"ן) היה קצין המודיעין (קמ"ן) של חטיבה 7 לאורך כול המלחמה בחבורת הפיקוד של מפקדה המהולל האלוף (במיל') ינוש (אביגדור) בן-גל (אז אל"ם) בנגמ"ש שלו.

שנים ארוכות מאז המלחמה, לאחר שראה את המלחמה בעין, סבר אילן סהר כי הוא מכיר ויודע את זירת הלחימה ברמת הגולן, שם לחמה חטיבה 7, ואת שהתרחש באותם מקומות ובאותם זמנים - ולא היא. בשנים האחרונות, כשעסק בחקר הקרבות ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, נכח לדעת שרב הנסתר על הגלוי ורבים האירועים שכיום נראים לגמרי אחרת. אילן סהר נפנה למחקר שנמשך חמש עשרה שנים, על לחימתה של חטיבה 7 במלחמה זו, בין היתר מתוך אמונה שמחקר כזה לא ייעשה בשנים הבאות, וכי ככול שחולף הזמן לא ייוותרו עוד אנשים היכולים לתרום לחקר האמת, רבים מהם כבר היום לא איתנו.

מטרות המחקר הוגדרו על ידי רמ"ח היסטוריה הקודם, אל"ם (במיל') ד"ר שאול שי - לחקור כול שאירע בקרבות הבלימה וההתקפה שניהלה חטיבה 7 בגזרתה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. במסגרת מחקרו נפגש אילן סהר עם רבים מהמפקדים והלוחמים בחטיבה 7 מאותה מלחמה, דאג לפענוח מחודש של תצלומי אוויר, האזין שוב להקלטות של רשתות הקשר, עיין בתחקירים של מפקדים שעשו אנשי מחלקת היסטוריה מיד לאחר המלחמה, עיין בתיקי מפקד פיקוד הצפון המלחמה האלוף יצחק (חקה) חופי, אסף מידע מתיקי נפגעים ונעדרים של החטיבה ובתוך כך ראיונות עם פצועי החטיבה שהתקיימו בבתי החולים מיד לאחר פינוים, וכן ראיין את מרבית המפקדים הבכירים של פיקוד הצפון ושל אוגדה 36 שחטיבה 7 הייתה חלק ממנה.

בערב ההשקה המיוחד והיוצא דופן שהתקיים ביד לשריון ב-22 באוגוסט 2013 השתתפו רבים מהמפקדים בחטיבה 7 באותם ימים בראשות האלוף (המיל') אביגדור (ינוש) בן-גל, האלוף גרשון הכהן, חברי עמותת יד לשריון בראשות האלוף (במיל') חיים ארז, מפקד המכללות של צה"ל האלוף יוסי ביידץ, ושריונאים רבים שהשתתפו במלחמה הן בחזית הצפון והן בחזית הדרום.

הבאנו לקט מן הדברים שנאמרו בערב מיוחד זה, ואחד הקטעים המרגשים שבו כלל את סיפוריהם האישיים של מספר מ"מים ומ"פים שעלו לבמה ותיארו כמה מרגעי המלחמה שחוו אז.

הנחה את הערב תא"ל (במיל') יום-טוב תמיר, והנעים בקטעי נגינה ברני מרינבך: שיר הרעות, לו יהי והוא תמיד שריונר.

 

מתוך ההקדמה לספר, של פרופ' אלון קדיש, ראש מחלקת היסטוריה

 

חיבור זה מהווה מודל לסוגו. מן הראוי שכול יחידה צבאית תפיק כרוניקה דומה של קורותיה בכלל ולחימתה בפרט, כפי שעשו למשל יחידות הצבא הבריטי שלחמו במלחמת העולם הראשונה. ספרים אלה, שנכתבו לעתים קרובות על ידי קצינים ששירתו באותן יחידות, מאפשרים לחוקר ההיסטוריה להימנע מריחוק יתר מנטאלי ועובדתי ממושאי מחקרו, בזכות ריבוי תיאורים דומים של המלחמה מנקודת מבט יחידתית. בנוסף, חשובות עבודות אלו כבסיס לטיפוח מורשת קרב יחידתית ותחושת גאווה ומחויבוּת. עבודות כאלו, הגם שהן אוהדות מטבען לנושאן, הן תחליף חיוני למיתוסים בלתי מבוססים, שלעולם יימצא מי שיבקש לנתצם.

 

מדברי האלוף (במיל') חיים ארז, יו"ר עמותת יד לשריון

(הדברים יובאו בעוד מספר ימים)

 

ערב ההשקה באולם המרכבה. בשורי הראשונה משמאל: תא"ל (במיל') אביגדור קהלני שהיה מג"ד 77 בחטיבה 7 במלחמה, אל"ם (במיל') אילן סהר מחבר הספר שהיה הקמ"ן של חטיבה 7 במלחמה, אלוף (במיל') אמנון רשף שהיה מח"ט 14 במלחמה, אל"ם (במיל') פסח מלובני. בקצה הימני אלוף במיל ינוש בן-גל מח"ט 7 במלחמה. בין אילן סהר ואמנון רשף נראה תא"ל (במיל') יאיר נפשי שהיה מג"ד 74 במלחמה

 

מדברי האלוף גרשון הכהן

מכובדיי, מפקדיי הרבים, כולם הייתם וממשיכים להיות מקורות ההשראה לפעולתי כמפקד, מאז היותי מ"מ בחטיבה 7 בה הוצבתי כסגן-משנה בשנה שלאחר המלחמה.

בעת שהייתי מפקד המכללות וממונה על הוצאת "מערכות", בחרתי יחד עם חגי גולן עורך "מערכות", להוציא לאור ספר זה מתוך הבנת ערכו כתיעוד היסטורי, שחובתנו להעניק קודם כול לדורנו – שחווה את חווית המלחמה – ובעיקר לדורות הבאים, בציפייה שימצאו בו גם מקור למידע היסטורי למחקר וללמידה, וגם ובעיקר מקור השראה כמופת של גבורה וניצחון.

לחימתה של חטיבה 7 בקרבות מלחמת יום הכיפורים זכתה להערכה מקצועית בין-לאומית ולתהילת עולם בתולדות המלחמות.

 

האלוף גרשון הכהן בערב ההשקה

 

בהיותי סגן מפקד אוגדה 36 לוויתי ברמת הגולן גנרל-פולקובניק רוסי (ארבעה כוכבים). היה זה יום חורף מהסוג המוכר לכול מי שחווה כחייל ימי חורף ברמת הגולן. למרות הערפל הכבד והסערה, האורח התעקש לבקר בעמק הבכא. זו הייתה בעבורו תחנה שאיש במעמדו אינו יכול לדלג עליה.

מה שבעיניי מסביר את עוצמת ההשראה של הקרב הזה, מה שמייחד את קרב ההגנה הזה, הוא דבר אחד פשוט המצוי בדמו של כול בן אנוש מרגע לידתו – זו הכמיהה לניצחון ורטט הנפש המסעיר מול תופעה של ניצחון. לקרב הזה, יותר מקרבות רבים אחרים, הייתה צורה מובהקת של ניצחון מהסוג המשכנע והגלוי לעין כמו בקריעת ים סוף, עת ראו בני ישראל את מצרים מת על שפת הים.

לעומד בעמק הבכא הסיפור פשוט: כאן היה ניצחון! בהתנגשות אימתנית בין שני צדדים נחושים, בעדיפות כמותית לאויב התוקף, שלא הותירה סיכוי משמעותי למגן, בכול זאת ולמרות הכול, המגן ניצח. זה היה ניצחון, שמכירים בו בוודאות פנימית, לא פחות משמכירים האוהבים ברגש אהבתם, ברגע של אהבה סוערת שלא מותירה באיש מקום לספק, בלי כול צורך בכליי מדידה ובחינה יסודית לדעת שהפעם זה באמת זה.

במעמד המציין גם 40 שנה למלחמה, ראוי לי להדגיש כאלוף בשירות פעיל, כמעט יחידי במטכ"ל שחווה כלוחם את מלחמת יום הכיפורים, את גודל הניצחון שזכינו לו, אשר הודחק לצערי ועומעם במסגרת מגמה רווחת המבקשת מאז אותם ימים, להאדיר דווקא את תודעת המחדל והטראומה.

למחקר ההיסטורי מהסוג המצוי בספר זה אין לצערי, יכולת להפוך מגמה זו על פיה, הרי לא עוסקים כאן בהוכחה במתמטיקה. אולם בהחלט יש בספר כדי לאפשר לדורות הבאים, אם יחפצו בכך, לספר מחדש את סיפור המלחמה, במבט רענן ומקצועי שיטיל, אני מקווה, אור חדש על עוצמת הגבורה של הלוחמים, ועל גודל השיגו של צה"ל באופן המשוחרר מההטיות הרווחות.

למלחמת יום הכיפורים, כצומת מרכזית בתהליך גאולתו של עם ישראל במולדתו, נודעת מאז פרוץ המלחמה חשיבות דרמטית כתחנה מעצבת בסיפור-העל היהודי-ישראלי. לאו דווקא המידע ההיסטורי חשוב בעניין זה, כמו האופן בו אנו מספרים את סיפורה של המלחמה.

בספר חדש שיצא לאור בימים אלה, "1973 – הקרב על הזיכרון" ועוסק במשמעותה של מלחמת יום הכיפורים לעיצוב דרכינו במדינת ישראל , כתב גדעון אביטל אפשטיין - שהיה אז קמ"ן בגדוד 890:

"מלחמת יום כיפורים אינה חדלה להטריד רבים מאוד בציבור הישראלי...

הדעה נותנת כי דימוי המלחמה ומקומה בזיכרון הקולקטיבי ניזונים במידה רבה מתוצאת הסיום הנתפסת שלה, שהיא שנויה במחלוקת עמוקה.

עם זאת ככול שחולף הזמן, תחושת כישלון גלויה או סמויה, הופכת לחלק בלתי נפרד מסיפורה של המלחמה. מתחושה זו נגזרים בין היתר, אי נחת, כאב ותסכול, שאינם מרפים ואינם נרפאים.

מחירה האנושי הכבד של המלחמה – הרוגים, פצועים, שבויים ...הוא משקולת על צווארה של החברה הישראלית. כאשר מתווספת לכך טענה שכבר אינה נחלת מיעוט מבוטל, ועל פיה יתכן שהמלחמה הייתה נמנעת לוּ נענתה ממשלת ישראל ליוזמות שלום בחורף 1971, בראשית 1973, אין אפוא פלא שמשהו מעיק ומציק" (עמודים 27-25).

דברים אלה אכן מביאים לביטוי הלך רוח רוֹוֵחַ, שלצערי מדי שנה בשנה הולך ותופס אחיזה. בהזדמנות זו ראוי בעיני לבטא רוח אחרת: כלוחם חי"ר בסיני ובמערב התעלה בימי המלחמה, כמפקד טנק בגדוד 53 בחטיבה 188, בחורף 1973-74 במובלעת רמת הגולן בואכה מזרעת בית- ג'אן, וכקצין צעיר בחטיבה 7, חוויתי חוויה אחרת.

מפקדיי שעמדו בגבורה ובהצלחה מופלאה בכול ימי המלחמה נטעו, בנו הצעירים, ביטחון ותחושת עוצמה רבת-רושם.

הבוקר, שוחחתי עם יעקב צ'סנר שלחם בימי המלחמה כמ"פ ב' בגדוד 82, וקיבל אותי כסמג"ד בגדוד 53 בראשית ינואר 1974. החוויה הנישאת עימו מאז היא חווית ניצחון, וכך אמר לי: "יצאתי מהמלחמה בביטחון גדול כי אם עמדנו בהצלחה במבחן ההפתעה החמור מכול, ביחסי כוחות כול כך מובהקים לטובת האויב, ויצאנו וידינו על העליונה – ברור לי מאז אותם ימים שלא יוכלו לנו".

למיטב הבנתי גם אויבנו היטיבו להבין כמוהו את אשר התרחש באותם ימים הרואיים.

מספרים על פגישה שנערכה בנובמבר 1973 בין הנרי קיסינג'ר לבין ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, ומיחסים לקיסינג'ר את האמירה הבאה:

"עמדתם בהצלחה במלחמה שבה לחמו זה בזה צבאות מודרניים רחבי היקף בהתנגשות ענקית שעלתה בעוצמתה, במסת השריון והאש, על הקרבות הגדולים שנערכו במלחמת העולם השנייה שבהם נהרגו בשבוע עשרות אלפים אם לא מאות אלפים. במלחמה רבת עוצמה שכזו, אתם איבדתם לא יותר מ-2700 לוחמים ואתם מייללים... אז אולי אתם לא באמת ראויים לריבונות!"

ברוח דברים אלה אומר כי בחטיבה 7, גם בעצם ימי התופת, גם בימים שלאחר המלחמה, כמו גם בשנים שלאחר המלחמה – שררה בשׁוּרוֹת הלוחמים רוח של ביטחון ועוצמה והכרה בגודל הניצחון. הרוח הזו הייתה נטועה בהבנה ברורה שנישאה בין הלוחמים, כי בהם ובהם בלבד תלוי גורל המלחמה והם נכונים לעמוד בו בכול מחיר.

בתדריך על שולחנו של ינוש כמפקד אוגדה 36 שבו קיבל אותי בסיום קורס קצינים למ"מ בחטיבה 7, אמר לי: "צריך להתכונן למלחמה נוספת, זו תהיה מלחמה גורלית לעצם קיומנו, במלחמה כזו יקבע לא רק גורל הגולן אלא גורל מדינת ישראל וגורלה של האומה היהודית כולה.

דע לך! ברגעי המבחן, מי שעושה את המלחמה הם המ"מים והמ"פים!

אתה מפקד מחלקת טנקים, אתה תהיה אחראי לגורל הגולן, אתה תהיה אחראי לגורל העם היהודי!

זו תהיה מלחמה לחיים ולמוות ותתכונן למוות האישי"...

ביציאה ממשרד מפקד האוגדה פגש אותי קצין החינוך הראשי באותם ימים, שאול גבעולי, ושאל מה ינוש אמר לך. עניתי לו בחצי אירוניה – "הוא אמר לי להתכונן למלחמה ולמוות האישי ואני הולך לעשות את זה"...

לימים סיפרתי לינוש דברים אלה והוא ענה בחיוך ובחצי הכחשה: "אני אמרתי דבר כזה?"

ינוש, אכן אמרת את המילים הללו והן דווקא השפיעו עליי לטובה. הרוח הגדולה מאותם ימים מניעה אותי כבר 40 שנות שירות צבאי.

הבשורה שאני מעז לבשר לכם במעמד זה היא כי הרוח ההיא ממשיכה לנשוב גם בלוחמי חטיבה 7 של 2013 כמו בכלל לוחמי צה"ל.

ללא שמץ יהירות, בידיעת הכורח העתיק והציווי שלא לומר "כוחנו ועוצם ידינו עשו לנו את החַיִל הזה" אני מאמין גם היום ביכולתנו המלאה להילחם, אם יידרש, ולנצח.

הניצחון הגדול שלכם, לוחמי ומפקדי חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, מאיר מאז לנגד עינינו כמופת נשגב ומעניק לדורות חדשים של לוחמים כוח מניע רב השראה.

בשעה זו של השקת הספר מגיעה לך אילן סהר תודה והערכה, על עבודה שקדנית שבה התמסרת לחקירה מדויקת ככול הניתן, של רצף האירועים.

בהיבט זה, הספר יעניק לחוקרים וללומדים נקודת ייחוס הכרחית לכול מחקר ואמירה על אודות לחימתה של חטיבה 7 בפרט, ולחימתו הכוללת של צה"ל במלחמה הגדולה ההיא.

כול אומה ובמיוחד אומתנו המחדשת ימיה כקדם בארץ מולדת, זקוקה לסיפורי מופת, לדמויות מופת ולזיכרון מכונן של ימי מופת הרי-גורל.

הספר והמחקר שלפנינו, מוסיף נִדבך ליכולתנו לספר לעצמנו סיפור ממשי המקרין אורו אל אופק העתיד ומעניק לנו ולבנינו רוח של עוז ואמונה.

לו יהי!

 

בערב ההשקה ביד לשריון. במרכז האלוף (במיל') ינוש בן-גל שהיה מח"ט 7 במלחמה

 

מדברי המחבר אל"ם (במיל') אילן סהר

הספר "עד קצה היכולת" הוא תמצית של עבודת מחקר שביצעתי במשך 15 שנה. הספר נותן ביטוי לכול היחידות שלחמו במסגרת חטיבה 7, בקרבות הבלימה וההתקפה, מול עוצמה מצטברת של כ-560 טנקים בקרבות הבלימה ומול כ-300 טנקים בקרבות ההבקעה. חטיבה 7 השמידה כ-370 טנקים בקרבות הבלימה וכ-160 טנקים בקרבות ההבקעה וההתקפה. לחטיבה 7 היו 85 הרוגים, ולמעלה מ-200 פצועים. לחטיבה נפגעו 110 טנקים וכ-25 נגמ"שים וזחל"מים.

חשוב לציין שחטיבה 7 נלחמה לרוחב חזית של כ-25 ק"מ. החטיבה לא הצליחה לתת מענה לכל צירי החדירה האפשריים. ינוש המח"ט לקח סיכונים ביודעין ומחוסר כוחות מספיקים שעמדו לרשותו. המח"ט ואנחנו בחפ"ק לא ידע ולא הכרנו את פריסת גדוד 74, את פלוגת אבנר לנדאו מדרום למוצב 105, את פלוגת צביקה רק מדרום למוצב 109 ואת שמוליק יכין ממוצב 107. עד לגיבוש עבודת המחקר שבצעתי, לא ידענו מה עשו אותן פלוגות ואיזה קרבות גבורה הן ניהלו.

 

אילן סהר נושא דברו

 

בחפ"ק החטיבה לא היינו מודעים לקרב המזהיר של פלוגת טייגר, בפיקודו של המ"פ זמיר וכנגד מי נלחמה הפלוגה ומה היו תוצאות הקרב. גם המ"פ זמיר לא ידע מה הוא עשה וכנגד איזה סדר גודל של כוח הוא נלחם.

כבר בלילה הראשון הושקעו כול כוחות החטיבה בשטח. החטיבה נערכה לסגור כול פרצה אפשרית כנגד האפשרויות הפתוחות של הסורים, בהתבסס על ניתוח הקרקע, צירי חדירה אפשריים ומוכרים, ניתוח דרכי הפעולה האפשריות של הסורים – לאחר שראינו אותם מבקיעים לכל רוחב החזית.

ברצוני לציין כי בכול השנים שלפני המלחמה לא נצפתה דרך פעולה של הבקעה רחבה, כשכול חטיבה סורית מפעילה בגזרתה 3-2 מאמצים חטיבתיים.

ועכשיו אני רוצה לשמש כסנגור וזה גם מודגש בספר: במשך כול השנים מנתחים ותוקפים את חטיבה 7 ואת המח"ט, למה לא העביר גדוד לחטיבה 188 בערב הראשון ולמחרת ביום א' בבוקר. למרות זאת בערב הראשון נקרא מג"ד 71 סא"ל משולם רטס ז"ל לתדריך המח"ט, כדי להעבירו לחטיבה 188. בשלב זה נוצר לחץ כבד בעמק הבכא, חטיבה סורית משוריינת 78 חדרה לעמק הבכא עם כ-100 טנקים. ינוש נאלץ לתגבר את עמק הבכא עם רטס, כדי לבלום כוח משמעותי שיכול היה לעבור ללא לחימה ולהתחבר לכביש רמת הגולן. למחרת ביום א' בבוקר נמשך הלחץ הכבד, וגם במצב זה לא היה לחטיבה כוח פנוי ולדעתי לא ניתן היה להוציא כוח מלחימה בשטח ולפנות אותו לתגבור חטיבה 188. ינוש קיבל החלטה אמיצה ומיד לאחר מכן קיבל אישור מאלוף הפיקוד.

יום הלחימה הקשה ביותר היה יום ג' 9 באוקטובר. החטיבה והמפקדים היושבים כאן נלחמו באמת "עד קצה היכולת", עד ניצול מרבי של התחמושת, תוך גילויי גבורה ואומץ לב של המפקדים בכל הרמות.

מהגדוד של רטס נותרו 3-2 טנקים (המ"מ עמיר נאור יספר בהמשך). המג"ד רטס, הסמג"ד גדעון ויילר והמ"פ רוזנצוייג, נהרגו.

ברצוני לציין באופן מיוחד את המפקדים הזוטרים והמ"פים באופן אישי ובשמותיהם, אך אני פוחד שאשמיט שם של מ"פ להפחית מערכו של מי מהמפקדים, לכן אציין את המג"דים: יוס אלדר שלחם בגבורה בעמק הבכא, נפצע וחזר להילחם ביום שני ובעיקר בלילה ולפנות בוקר; יאיר נפשי שנלחם בודד ובגבורה בגבעת הבוסטר לנוכח הסורים ושלט היטב על הקו הראשון; משולם רטס ז"ל, שהוכנס בשעה 09:15 לתופת ולא שרד; גיבור ישראל אביגדור קהלני שבעוז רוחו ובאומץ ליבו סחף את מי שנלחם סביבו קדימה ומזרחה, ושינה את מצב המלחמה; יוסי בן חנן שהגיע בדקה ה-90 וסייע להוציא את הסורים מאיזון; אריה מזרחי שהופקד על הארטילריה, הפעיל 21 סוללות תותחים, ברגעים הקריטיים וסייע רבות לשנות את מצב המלחמה.

מ"פ המעורב מאוד בקרב הבלימה אמר לי משפט מעניין: אנחנו לחמנו ונצחנו אבל מאחורינו היה מח"ט שקיבל את ההחלטות ואמר לנו היכן והיות.

ודבר חשוב ועקרוני על קרב הבלימה: בכול מלחמה מתקבלות מספר החלטות חשובות על ידי הפיקוד והן בדרך כלל מכריעות. ההחלטה של סא"ל אורי שמחוני קצין האג"ם של פיקוד הצפון, בשבת 6 באוקטובר בשעה 15:30 (האלוף היה בדרכו מהמטה הכללי לפיקוד) לחלק את רמת הגולן עם חטיבה 188 בדרום וחטיבה 7 בצפון הייתה לדעתי אולי החשובה ביותר שהתקבלה על ידי הפיקוד במלחמה כולה.

 

על ההבקעה והחדירה לעומק סוריה

ממצב של 30-25 טנקים בעלי כשירות מבצעית שנותרו בסיום קרב הבלימה, תוגברה החטיבה ל-118 טנקים. אני מדגיש את עבודתם הנפלאה של קצין החימוש החטיבתי קלמן זקס ז"ל, את אנשי החימוש הגדודיים ואנשי החימוש האוגדתי.

הבקענו עם 5 גדודים: 4 מוקטנים וגדוד 71 בפיקודו של עמוס כץ עם 36 טנקים. ביצענו נוהל קרב יסודי, כולל שתי קבוצות סיור ותצפית בשטח, ובעיקר קבוצת פקודות עם תדריך אמוציונאלי של המח"ט שלא יישכח. שלב ההבקעה היה מהיר וללא נפגעים.

ראוי לציין את ניסיון הכיבוש של תל א-שמס שלא צלח. בפעם הראשונה נתקלנו בשדה מוקשים ומגנן נ"ט מחופר היטב, עם טנקים וטילי נ"ט. הניסיון השני נכשל משום התקפת טילים מתוך הלג'ה ופגיעה ב-4 טנקים מתוך ה-6 שהסתערו, בהם המג"ד יוסי בן-חנן שנפצע קשה וחולץ בפעולה הרואית של צוות מפקדים בפיקודו של יוני נתניהו מסיירת מטכ"ל.

במלחמה לא תמיד מצליחים באופן מושלם, וכאן זה קרה לנו. המשימה חטיבתית, היוזמה והרצון להשיג את המשימה של יוסי והמפקדים שאיתו – ראויה להערכה מיוחדת. ראוי גם לציין את כיבוש מזרעת בית ג'אן על ידי גדוד 71 בפיקודו של סא"ל עמוס כץ שנפגע בכניסה לכפר. עמוס הזעיק את הקמב"ץ עמוס לוריא, קטוע היד ממלחמת ההתשה בסיני, שתפקד מזחל"ם. עמוס לוריא כבש את הכפר עם הטנקים ובפעולה רגלית של כוח מסיירת מטכ"ל, ללא חי"ר וללא ארטילריה מספקת. בשלב האחרון הצטרף עמוס כץ, גם הוא חדור מוטיבציה, לבצע את המשימה. גם כאן ראוי להדגיש את המפקדים הזוטרים, המ"פים, הקמב"ץ ואת המג"ד.

ולסיום מספר דברים על החפ"ק החטיבתי:

הסמח"ט, סא"ל ג'קי חזקיה, חולה ואיננו איתנו כאן, לזכותו עבודה קשה ויצירתית בכל הקשור לתחזוקת הכוחות ב"מדרון האחורי" לצדו של ארתור גפני ז"ל, קצין התחזוקה שנפל בקרב. קצין האג"ם חגי רגב וקצין הקשר שלום סטולרוב ז"ל שסייעו לינוש המח"ט לתפעל את החטיבה, תוך כדי ניהול הקרב. כמו כן ברצוני לציין את כול קציני המטה האחרים, כול אחד וחלקו שביצעו עבודת קודש.

מספר מילים על מח"ט 7, ינוש בן-גל:

הייתה לי הזכות להיות לצדו של ינוש בכל שלבי הכנת החטיבה למלחמה, החל מאימון הצוות הבודד, תרגולי המחלקות, הפלוגות ועד התרגיל החטיבתי שלא היה כמותו, ובמלחמה הקשה. סיירתי עם ינוש בתעלה, בלבנון וברמת הגולן, הכרתי את ינוש האחר לצד ינוש הקשוח. היה זה ינוש שקיים הערכת מצב, שמע לדעות אלה שאיתו, קיבל החלטות שקולות, לעיתים מבריקות ויצירתיות; נתן פקודות ברורות, חדות, גם ברגעים הקשים ביותר, ובסופו של דבר – הוציא מהמפקדים והלוחמים את כול שיכלו לתת עד קצה היכולת.

ינוש, אני שמח שהזדמן לי להיות הקמ"ן שלך במלחמה.

אחיי גיבורי התהילה, לוחמי חטיבה 7 ולוחמי חטיבה 188, אלה שנפלו בקרב ואלה שנפצעו, אלה שעוטרו ואלה שלא עוטרו – כולם אחים, כולם גיבורים. אני מצדיע לכם!!!

 

אל"ם (במיל') אילן סהר, יליד מושב גת רימון, בוגר המכללה לביטחון לאומי, מוסמך אוניברסיטת תל אביב במגמה להיסטוריה. אילן שימש במלחמת יום הכיפורים קצין המודיעין של חטיבה 7 ברמת הגולן. בהמשך שירותו היה קמ"ן אוגדה בסיני, מפקד בית הספר לסיור וקמ"ן פיקוד הדרום.

הספר הוא פרי עבודת מחקר שביצע אילן עבור מחלקת ההיסטוריה של צה"ל.

 

מימין: רס"ן (במיל') שמוליק אסקרוב מגיבורי המלחמה ברמת הגולן, אל"ם (במיל') ישראל זינגרביץ' שהיה הרב של גייסות השריון ואל"ם (במיל') אילן סהר מחבר הספר

 

סקירתו של אל"ם (במיל') פסח מלובני

הרעיון המרכזי

מלחמת יום הכיפורים, במיוחד בחזית הסורית, מתאימה לאמרה הידועה של פילדמרשל פון מולטקה הזקן, ששימש רמטכ"ל של הצבא הפרוסי במאה ה-19: "התכניות הן טובות עד שהן נפגשות באויב" ("No military plan survives first contact with the enemy"). האויב (קרי: צה"ל) היה הגורם העיקרי לשיבוש כול התוכניות הסוריות "לשחרור" הגולן, וחלקה של חטיבה 7 בכך הוא משמעותי ביותר. כתוצאה מכך אף דיוויזיה ואף חטיבה סורית לא הצליחו למלא את המשימות והיעדים שהוטלו עליהן לפני פרוץ המלחמה, ובמהלכה.

חטיבה 7 הביסה פעמיים את דיוויזיה 7 הסורית: פעם אחת היא בלמה אותה ומנעה ממנה לחדור לתוך השטח הישראלי, ופעם שנייה היא פלשה לתוך השטח הסורי שבתחומה ב-11 באוקטובר. זה היה שיבו"ש כפול. היא גם הביסה את דיוויזיה 3, העתודה האסטרטגית (חטיבה 81 ואחר כך חטיבה 65). המלחמה "לשחרור" הגולן הפכה למלחמה לאיבוד שטחים נוספים.

 

אל"ם (במיל') פסח מלובני

 

הרקע

ההכנות הסוריות למלחמה קיבלו תאוצה לאחר שאסד תפס את השלטון בנובמבר 1970, והאירוע המרכזי היה האיחוד עם מצרים ולוב, באפריל 1971. מטרת המלחמה הייתה סילוק תוצאות התוקפנות של 1967 (מלחמת ששת הימים) ושחרור האדמות הכבושות, וכן שיקום הצבא הסורי בדגש על בניית יכולת התמודדות עם חיל האוויר הישראלי על ידי הגנה אווירית, ויכולת התמודדות עם שריון האויב על ידי יחידות שריון ונ"ט. עוד במטרות המלחמה נכללו השגת הפתעה בכל הרמות – אסטרטגית, אופרטיבית וטקטית – ושיתוף הפעולה עם מצרים, כלומר יציאה למלחמה משותפת בשתי החזיתות, כדי לפצל את כוחו של צה"ל.

 

התכנון

שלבי תהליך התכנון בסוריה היו:

נובמבר 1971 – הוראת אסד לממשלה להכין את המדינה למלחמה.

יולי 1972 – תוכנית "צלאח אלדין", שמאחוריה הסתתרה תוכנית ההתקפה לצורך קידום כוחות והשגת ההפתעה האופרטיבית.

אוקטובר 1972 – תרגיל השיבה (אלעודה) בנוכחות הצמרת, שנועד לבדוק את רמת הצבא לצאת למלחמת השחרור.

1 בפברואר 1973- הוראת אסד למטכ"ל להכין תוכנית התקפה בגולן, ולהציגה תוך 15 יום, ולהשלים את כול התכנונים וההכנות עד ל-31 במארס 1973.

אפריל 73 – אסד בוחן את מוכנות הצבא למלחמה, ומסכים לדחייה לסתיו.

 

התוכנית

התכנית קבעה את היעדים הבאים: ביצוע מהלומה אווירית וארטילרית מקדימה; השגת הכרעה מהירה; השמדת כוחות האויב בשלבים, תחילה הסדיר ואחר כך המילואים והעתודות; ההתמודדות מול חיל האוויר הישראלי, בעיקר על ידי ההגנה האווירית; ביצוע המשימה הישירה לפני הגעת כוחות המילואים; טיפול בכוחות המילואים באמצעות כוחות מוצנחים-מונחתים, ארטילריה, טילים וחיל האוויר.

 

הערכת המצב

הערכת מצב הסורית כללה את נתוני הקרקע והאויב. אויב, כלומר צה"ל בפירוט הסד"כ וההיערכות ברמת הגולן, ועתודות אפשריות, והפעלת חיל האוויר הישראלי. עוד כללה הערכת המצב את הסד"כ הסורי שכלל 5 דיוויזיות, 3 חטיבות שריון עצמאיות, וכוח מרוקאי. סך הכול 10 חטיבות שריון, 2 חטיבות ממוכנות, 8 חטיבות חי"ר, 7 אגדי ארטילריה, 2 עתודות נ"ט.

יחסי כוחות בראייה הסורית היו: דרג ראשון – 3 דיוויזיות חי"ר מתוגברות; 784 טנקים סורים מול 272 טנקים ישראלים (יחס של 1:2.75); 1,004 תותחים ומרגמות מול 337 של ישראל (יחס של 1:3); עתודה אופרטיבית – דיוויזיה משוריינת (1) וחטיבה 47; עתודה אסטרטגית – דיוויזיה משוריינת (3), חטיבת טנקים (כוח "רפעת אסד") ועוד שתי חטיבות חי"ר.

 

תוכנית ההתקפה – הנחות יסוד:

§           עומק השטח – 25-20 ק"מ – מתאים למשימה הישירה של הדיוויזיות (תו"ל).

§           היתרון בסד"כ – 3 דיוויזיות מתוגברות מול 2 חטיבות שריון ו-2 חי"ר – יאפשרו לכוחות הדרג הראשון להתגבר עליהן ולהגיע לירדן.

§           עתודות האויב לא יגיעו לגשרים לפני 24 שעות. כוחות מונחתים ישתלטו על הגשרים.

§           עתודות השריון והנ"ט יבטיחו בלימת התקפות הנגד של עתודות האויב.

§           המאמץ העיקרי בציר כודנה-חושניה-גשר בנות יעקב, כי זו דרך הפעולה הקצרה ביותר. הבינו כי מאמץ ההגנה העיקרי של צה"ל הוא לעבר פיתחת קוניטרה.

§           מאמץ משני יהיה מצפון לקוניטרה. המטרה – לפצל את כוחות האויב ולהשמידם.

§           משימת הדרג האופרטיבי הראשון – שחרור כול הגולן. הדרג הטקטי הראשון (חטיבות החי"ר) – מעבָר המכשול, והגעה לעומק של 8 ק"מ עד הערב. הדרג הטקטי השני (חטיבות החי"ר הממוכן וחטיבות השריון) – יתקוף את השריון הישראלי משעות הערב, ישלים את ההשתלטות עד הירדן, ויערך להגנה.

§           הדרג האופרטיבי השני – ייכנס למרכז רמת הגולן ב-7 בחודש, ויערך כעתודה במטרה לנצל את ההצלחה, ולחדור לתוך שטח ישראל.

§           כול זה בסיוע ארטילרי, חיל האוויר והגנה אווירית.

§           ההערכה הייתה שזו תכנית טובה לביצוע המשימה, בהתחשב ביחסי הכוחות ובתנאי הזירה.

 

המכשול הצה"לי

התגברות על המכשול של צה"ל תוכננה על בסיס לימוד סוגיית המכשול והמוצבים (מודיעין) והקמת דגמי אמת, ביצוע אימונים ייעודיים בתנאיי אמת והכנות מתאימות להבקעת המכשול הקרקעי ומערך ההגנה (המוצבים), וכן פיתוח, ייצור ורכש אמצעי גישור.

 

6 באוקטובר – פתיחת המלחמה

11:00 אסד מגיע למרכז המבצעים ומקבל דיווחים על מוכנות הכוחות.

13:00 חיל האוויר, התותחנים ומפקדי הדיוויזיות מודיעים על מוכנות מלאה להתחיל בהתקפה.

13:50 המטוסים ממריאים לביצוע המהלומה האווירית.

14:00 המטוסים חוצים את הגבול, ו-900 תותחים ומרגמות מתחילים בהפגזה. צוותי הסער של דיוויזיות הדרג הראשון מתחילים לנוע לעבר המכשול.

 

6 באוקטובר – הגזרה הצפונית

דיוויזיה 7 פעלה במאמץ עיקרי לאל-קלע ומאמץ משני בצפון. הצלחה חלקית בהבקעת המכשול: חטיבה 68 לא עברה, חטיבה 85 מצפון לקוניטרה, תל מח'פי. כישלון חטיבה 68 אילץ את מפקד הדיוויזיה להטיל את חטיבה 121 במעבר של חטיבה 85. שתיהן בגזרה שמדרום לחרמונית. החטיבות הפעילו ציידי טנקים עם אר-פי-ג'י.

ציטוט: "הפצצות מטוסי האויב, והפגזות הארטילריה של האויב, השפיעו ישירות על מהלך ההתקפה, והסבו אבדות כבדות לכוחות התוקפים בטנקים ובנגמ"שים, שכיתרו את מוצבי האויב, ורבים מן החיילים והקצינים נהרגו כתוצאה מכך. בשל החשיבות להשגת הצלחה מהירה במאמץ ההתקפה של דיוויזיה 7, במסגרת התכנית הכללית של הכוחות המזויינים, שנשענה על הצלחת המכה העיקרית בגזרה הדרומית של הרמה, החליט מפקד הדיוויזיה להטיל לקרב גם את חטיבת הטנקים 78, כדי להשלים את הבקעת מערך ההגנה העיקרי של האויב בגזרתו. התקפת החטיבה התנהלה בתנאים טקטיים קשים מאוד, שטח קשה לתנועה ויכולת התמרון בו מוגבלת, מוצבי האויב שלטו על צירי התקפת הדיוויזיה, וההתקפה התנהלה בלילה. כאן החלה חטיבת שריון 7 של האויב בהתקפת נגד על-ידי שלושת גדודיה."

 

6 באוקטובר – הגזרה התיכונה

דיוויזיה 9 במאמץ עיקרי – כודנה-ח'ושניה מערבה לירדן. מאמץ משני – קוניטרה. חטיבות החי"ר הצליחו, חטיבות השריון נתקלו בהתנגדות עזה. חטיבה 52 עלתה צפונה כדי להשתלט על קוניטרה והגיעה עד קחטאניה. חטיבה 51 איבדה כ-20 טנקים בתעלת הנ"ט וחטיבה 43 איבדה גדוד. חטיבה 33 התקדמה לעבר ח'ושניה. חטיבה 43 שנשארה עם 2 גדודים, קיבלה הוראה לשלוח גדוד לסייע לחטיבה 52. הגדוד השני נע למשימתו בדבורה.

 

6 באוקטובר – הגזרה הדרומית

דיוויזיה 5 – הצלחה, פועלת בשני מאמצים. מאמץ עיקרי מערבה מג'וחדאר, מאמץ משני דרומה לאל-עאל – פיק. חטיבות הדרג הראשון 61, 112 עוברות את התעלה, אך בשל האבדות הרבות בטנקים ובנגמ"שים החליט מפקד הדיוויזיה לקדם את שתי חטיבות הדרג השני – חטיבת טנקים 12 וחטיבה ממוכנת 132, כדי לפתח את ההתקפה לעומק השטח. סיכום היום הראשון – הצלחה חלקית בחזית. ההישג העיקרי – כיבוש החרמון.

 

7 באוקטובר – כללי

המפקדה הכללית מאיצה בכוחות להתקדם, כי האויב עומד לקדם את עתודותיו מהעומק.

§           העוצבות מפתחות את חדירתן לעומק הרמה, כדי להיות מוכנות להגעת עתודות האויב.

§           המפקדה הכללית מחליטה על הטלת דיוויזיה 1 לקרב. היא מוטלת רק בשעות הצהרים, באיחור.

 

7 באוקטובר - הגזרה הצפונית

עיקר הלחימה נגד חטיבות הדרג השני – 78 ו-121. 121 פועלת לעבר קוניטרה. הדיוויזיה מתוגברת בגדוד טנקים מ"פלוגות ההגנה" (טנקי טי-62).

הקרב עם חט' 78:

ציטוט: "הקרב הקשה שהתפתח בין שתי החטיבות נמשך בשעות הבוקר של ה-7 בחודש. הטנקים של שני הצדדים התערבבו אלה באלה בטווחים קצרים מאוד, והיה קשה מאוד לנהל את האש. הקרב הפך לקרב אישי מאוד. כול טנק נלחם לעצמו, ואנשיו הרגו או נהרגו. במהלך הקרב נהרגו רבים ממפקדי הפלוגות והמחלקות של החטיבה, ורבים מהטנקים של שני הצדדים הושמדו. היקף האבדות בשני הצדדים היה זהה פחות או יותר. שאריות החטיבה הצליחו לחמוק משדה הקרב כדי להתארגן מחדש".

 

7 באוקטובר - הגזרה התיכונה

גדוד הטנקים של חטיבה 43 נתקל במארב כוחותינו בע'סאניה, וחלקו הגדול הושמד, והשאר נסוגים. הגדוד השני נתקל באויב והושמד. הסורים בטוחים שהוא הגיע לדבורה. הגיע כנראה לקדריה, ויתכן גם לנאפח. חטיבה 51 השתלטה על חושניה והתקדמה לכיוון אל-משתא. החטיבה נערכה להגנה ממערב לח'ושניה, יחד עם שאריות חטיבה 43 שריון. החטיבה לא הגיעה מעולם לנאפח. דיוויזיה 1 הוטלה למערכה כדי להשמיד כוחות אויב במרחב נאפח – עין זיוון ומשם לעלות צפונה לווסט וקלע, כדי לכתר את כוחות האויב ולהשמידם, יחד עם דיוויזיה 7. חטיבות 91 ו-76 נתקלו בהתנגדות חזקה. חטיבה 91 ניהלה קרב קשה בנאפח, ובסוף נסוגה. הדיוויזיה נכשלה במשימתה.

 

נשיא סוריה חאפז אסאד בעת המלחמה

 

7 באוקטובר – הגזרה הדרומית

במאמץ העיקרי יש התקדמות של חטיבות 61 ו-112. חטיבה 12 (46) מתקדמת לגזרה שבין סלוקיה ליערביה. מנהלת קרב קשה ממערב למשתא, ואחד מגדודיה הגיע ליערביה, ומושמד. חטיבה 132 נבלמת על ידי כוחות המילואים. מפקד הדיוויזיה מקבל אישור להטיל את חטיבה 47, שגם היא נתקלת בהתנגדות. פיצול החטיבה. המח"ט תועה ונע מערבה למעלה גמלא ומוחזר.

סיכום: התקדמות בגזרת דיוויזיה 9 ו-5. פגיעה קשה ב-7 חטיבות השריון (78, 43, 51, 47, 12, 76 ו-91). כישלון הפעלת דיוויזיה 1, ההתקפה מאבדת את תנופתה. ביומיים שחלפו עברו מרבית היחידות והעוצבות של הצבא הסורי זמנים קשים ויוצאי דופן במבחן האש.

 

10-8 באוקטובר – הגזרה הצפונית

ב-9 בחודש סופחה חטיבת טנקים 81 לדיוויזיה 7. משימתה הייתה להשמיד את כוחות האויב בגזרת תל אל-מח'פי ולהשתלט על קו אל-דליוה – תל אבו ח'נזיר (שיפון), ובהמשך לפתח את ההתקפה בכיוון כפר נאפח – גשר בנות יעקב.

ציטוט: "רוב יחידותיה הצליחו לעבור את תעלת הנ"ט של האויב, אך רק טנקים ספורים הצליחו להגיע לדרך מנצורה–מסעדה, והושמדו עם הגעתם. החטיבה ניהלה קרב קשה עם כוחות האויב שהגבירו את לחצם עליהם. ההתנגשות הייתה חזקה וקשה. הישראלים הפגיזו בלא הרף, בנוסף להגברת ההפצצות מן האוויר. הכוחות הסוריים ספגו גם אש כבדה של טילי נ"ט, והתקשו להתקדם. בשל הלחץ הכבד הזה של האויב נאלצה חטיבה 81 לסגת לתל שמס, ולהגן עליו עם מה שנשאר ממנה. כן נסוגו גם כוחות דיוויזיה 7 למערכי ההגנה שלהם שעל קו הפסקת האש".

10 באוקטובר: הלחץ על הכוחות הסורים בכול הגזרות מאלץ אותם לסגת אל מעבר לגבול.

 

סיכום המלחמה על ידי אסד

ציטוט: "בחזית הררית שרוחבה 70 ק"מ ועומקה פחות מכך, נלחמים אלפיים וחמש מאות טנקים, אלפי תותחים ועשרות אלפי חיילים המצוידים בנשק החדיש והקטלני ביותר, ובנוסף מאות מטוסי קרב והפצצה ומסוקים. הם מנהלים לחימה קשה בחזית צרה, הנמשכת יומם וליל במשך מספר ימים, בה התלכדו האנשים והשריון בהתפרצות געשית של כול סוגי הלבה. לאלה הצטרפה גם אש המטוסים, שלא השאירה סנטימטר אחד בשטח בלי אש, הרס ואבדות, ולא היה מקום במרחב שלא זכה למנת הפצצות שלו, שתוצאותיהן נתגלו אחר כך בשטח שכוסה כולו בברזל ובדם. זו היא המערכה על הגולן שאותה ניהל הצבא הסורי, ובה רשם את אחד הפרקים המפוארים בתולדות המלחמות, הישנות והחדשות, על גבורותיה וקרבנותיה, שדמו לאגדה".

אין ספק שדברי שבח כאלה ואף יותר מהם מגיעים גם לכוחות צה"ל שעמדו במבחן זה, ובתנאים לא פשוטים, ובכלל זה לחטיבה 7.

 

סיכום

§           בלימת דיוויזיה 7 הביאה להחלטה להפעיל את דיוויזיה משוריינת 1 בתוכנית חדשה.

§           השמדת השריון של דיוויזיה 7 הביא להפעלת כוחות מהעתודה האסטרטגית בגזרתה – מדיוויזיה 3 ומכוח פלוגות ההגנה.

§           כישלון דיוויזיה משוריינת 1 הביא לכישלון המאמץ הסורי העיקרי.

מטרת המלחמה – שחרור הגולן – לא הושגה, ובכלל זה שחרור קוניטרה – היעד הסמלי.

למרות שהגזרה הצפונית נחשבה על ידי הסורים לגזרת המאמץ המשני, היא השפיעה יותר מכול על מהלכיהם והחלטותיהם במלחמה. לחימת חטיבה 7 שיבשה לסורים את הערכת המצב ואת התוכניות, והיוותה הפתעה נגדית לציפיות של ההנהגה והפיקוד הצבאי הסורים. ולבסוף, המצב בחזית הסורית השפיע גם על החזית המצרית, ועל ההתקפה שהתקיימה ב-14 באוקטובר.

 

* פסח מלובני הוא יוצא יחידה 8200 וחטיבת המחקר באמ"ן, וכיום חוקר עצמאי של היסטוריה צבאית של צבאות ערב. דבריו נסמכים על ספרים, מאמרים, כתבות וראיונות בחוברות הצבא הסורי ועל מסמכי שלל. תרומתם העיקרית של מקורות אלה היא בהבנה טובה יותר של תמונת האויב במלחמה וזיהוי יחידותיו.

 

סיפורי לוחמים בחטיבה 7

(יובאו בתוך מספר ימים)

 

מדברי אלוף (במיל') אורי שמחוני, קצין האג"ם של פיקוד הצפון במלחמה

(הדברים יובאו בתוך מספר ימים)

 

מתוך פתח דבר בספר, של האלוף (במיל') ינוש בן גל, מח"ט 7 במלחמה

תורת הלחימה שהייתה נהוגה ומקובלת לפני פרוץ המלחמה דגלה בכך שאין לאפשר לאויב שום הישג. במילים אחרות, האויב לא יתפוס אף לא שעל אחד מאדמתנו, ויש להיצמד היצמדות חסרת פשרות לקו המגע כולו בכל מקום לאורך הגבול. תפישה אסטרטגית זו שגויה וחסרת סיכוי ותוחלת במצב של מלחמה כוללת, דוגמת המלחמה שכולנו חווינו באוקטובר 1973. עקרונות הגישה שתאמה את המציאות עם פרוץ המלחמה היו שונים לחלוטין, כגון ריכוז הכוח, שמירת היוזמה לבחירת מרחב הלחימה העיקרי, עומק, תמרון ועתודה. על בסיס תורת הלחימה ועקרונותיה נערכה החטיבה במרחב מוגן שכלל מערך התרעה, מערך בלימה עיקרי, קו עצירה, כוחות לאבטחת אגפים ועתודה קטנה. עקרונות אלה ויישומם במלואם על ידי החטיבה ומפקדיה מנעו את כיבוש הגולן במרחב הלחימה של החטיבה.

 

ינוש בן-גל בתקופת המלחמה

 

--- כמג"ד שלחם שנתיים במלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ בשנים 1970-1968 הבנתי, לדאבוני, שיש נתק עמוק בקריאת המצב הצבאי ובהבנתו בין הפיקוד הבכיר והמטה הכללי ובין מפקדי השדה. השוני בניתוח האירועים ובהפקת הלקחים ניכר בכך שהרמות הגבוהות ניתחו את תמונת המצב באספקלריה של הישגי מלחמת ששת הימים. הם לא קלטו את מהות השינוי ואת המהפך שחל אצל אויבינו, אשר בנו את כוחם הלוחם והלוגיסטי למלחמה חדשה, שונה מכל מה שידענו עד אז.

משהתמניתי למפקד החטיבה, החלטתי ליישם את לקחיי האישיים ממלחמת ההתשה ולהפוך את החטיבה למכונת מלחמה חדה וממוקדת. ידעתי שצפויה לי ולחטיבה מערכה קשה נוספת. מלחמת ההתשה נתפסה בעיניי כמבוא לעתיד קשה יותר. הכתובת התנוססה על הקיר, ולא הייתה שום הצדקה לשאננות ולאופטימיות שאפיינו את הדרג הצבאי והמדיני, אותן אפשר לסכם במשפט: "הם רק מדברים, הם לא יורים". מעל הכול, האמנתי בדרכי שלי, בכוחי ובחובתי להיערך ולעמוד מול איומים ואתגרים חדשים. התעקשתי על בחירת מפקדים מיומנים, אמיצים ומקצועיים. עמדתי בכל תוקף על משמעת קרבית, החדרתי ויישמתי אימונים קשים, מפרכים ובלתי שגרתיים, הראיתי קשיחות חיצונית שטמנה בחוּבּה דאגה, אהבה ומסירות לפקודיי.

--- כאמור, תוכנית הקרב גובשה ונרקמה על יסודות תורת הלחימה והותאמה ברמה הטקטית למהלכי אויב, מאמציו, פני השטח ויצירת שטחי השמדה. נזהרתי שלא ליפול למלכודת דפוסי הלחימה של הביטחון השוטף. אלו היו ההחלטות המבצעיות שעיצבו את הלחימה בפועל:

§           ריכוז כוח מול מאמצים עיקריים.

§           נסיגה משטחים משניים, תוך לקיחת סיכונים מחושבים במטרה להשמיד מאמצים עיקריים.

§           קביעת קו עצירה ובלימה אחרון בעומק מרחב הלחימה - במקרה שתקרוס המגננה החטיבתית.

§           איסור מוחלט וברור לשבור, בכל תנאי ובכל מקרה, את המסגרת הפלוגתית.

§           אבטחת האגפים והעורף.

§           הפעלת כוח עתודה במצבי פריצה ועיבוי נקודות תורפה.

§           פיקוד ברשת החטיבה וירידה לרשתות הגדודיות והפלוגתיות בשעת חירום ואסון.

§           תכנון מתמיד של השלבים הבאים תוך כדי הלחימה, שמירה על קור רוח וחדות מחשבה.

§           הספקה שוטפת של דלק ותחמושת בשיטת ה"דחיפה" למדרונות האחוריים של היחידות הלוחמות.

§           מעל לכל אלה, אימוץ ושינון הסיסמה הידועה של מגני מדריד במלחמת האזרחים בספרד: "אותנו הם לא יעברו".

הישגי חטיבה 7 בקרב הבלימה הם בעלי חשיבות עליונה ברמה הטקטית והאסטרטגית, והשפיעו על המערכה הכוללת בפיקוד הצפון:

§           שיבוש התוכנית של הסורים לכבוש את רמת הגולן כולה, וכפועל יוצא מכך האטת התקדמותם לעבר הכנרת, בדרום הרמה.

§           הסרת האיום מאצבע הגליל ומקריית שמונה.

§           העלאת המורל בכל רמות הפיקוד הצבאיות, לרבות בדרג המדיני; היינו, הצלחתנו בקרב הבלימה שימשה קרן האור הראשונה המבשרת את בואה של הזריחה ומפנה משמעותי במלחמה.

§           פתיחת צירים למעבר כוחות המילואים שגויסו והגיעו למרכז ולצפון הרמה לתגבור הסד"כ הסדיר.

§           אבטחת האגף הצפוני של התקפת הנגד הדו-אוגדתית בדרום רמת הגולן.

§           המרחב של חטיבה 7 שימש קרש קפיצה למתקפה הפיקודית במרחב צפון הרמה, לעבר סוריה.

 

האלוף (במיל') ינוש בן-גל בערב ההשקה

 

דברי מפקד חטיבה 7, אל"ם אביגדור (ינוש) בן-גל, למשפחות השכולות בתום המלחמה
(נספח מהספר)

הורים, רעיות, בנים ובנות,

יקיריכם, אהובי לבכם, חבריי לנשק שאִתם לחמנו כתף לכתף, טנק ליד טנק, בשעות הגורליות לעמנו, צדיקים גדולים ואמיתיים המה. תמצית ארבעת אלפים שנות עמנו מרוכזת בהם ובגורלם.

באדמת קודש זו, הרוויה בדמם, טמונים בני משפחותיכם, מיטב חיילינו ומפקדינו, המהווים חלק בלתי נפרד מהווייתנו ומכל העם וממשיכים להתקיים בנו. הניצחון היה יקר מאוד, המערכה שהם לחמו הייתה הקשה והנוראה במלחמות עמנו במלאות כ"ה שנים למדינה. אך זכרו: גיבוריכם, שעל קבריהם ניצבים אנו, נתנו נפשם למען היקר להם מכול - למענכם, למען עמנו שהתלכד מחדש בארץ זו ולמען מולדתנו היקרה לנו, לכולנו, ושבזכותם אנו כאן. אמונתם האמיתית בערכים אלה, שפיעמה בליבותיהם, נתנה להם ולנו החיים את הכוח והעוז לעמוד איתן בשעות הקשות, בנתיב קרבות עקוב מדם זה.

מעטים מול רבים בלמו את נחשולי האויב השועטים עלינו ממזרח וביצעו עד תום את הפקודה בכל מחיר, ובמותם הצילו את מדינת ישראל ואת קיומנו הפיזי. מה גדול היה האסון לוּ נכשלנו!

משפחות יקרות,

הרשו לי להצדיע לכן בהערצה ובכאב עמוק, אך בגאווה שידעתן לגדל בנים שכאלה. יודע אני מה גדול האסון ועד כמה חד הכאב, אך אנא המשיכו לעמוד איתן. אנו בחזית זקוקים לכן, אִזרו עוז ואמונה בעתידנו.

 

"היית מת, וחזרת לחיים". סיפורו של סרן צביקה רק
מאת רנן שור (נספח בספר)

סרן צביקה רק שימש כמ"פ א' בגדוד 74 בפיקודו של סא"ל נפשי. צביקה לחם בגבורה בקרב הבלימה בדרום פתחת קוניטרה באגף החטיבה במשך ארבעה ימים ובלם את התקפות צבא סוריה והביא לתוצאות מרשימות ביותר. ביום שלישי, 16 באוקטובר, בהיותו מ"פ בקרב ההגנה על תל א-שמס הוא נפצע קשה, זכה לטיפול רפואי חריג וניצח את המוות.

הסורים הנחיתו אש ארטילרית עזה על תל א-שמס, קילומטרים ספורים מהכפר הסורי סעסע בעומק השטח הסורי. מהמורות רבות נוצרו סביב כוח חסימה של חטיבת השריון 7, שכבשה את צפון המובלעת הסורית. היה זה בשעת בוקר של יום שלישי 16 באוקטובר.

"סִגרו את המדפים!" פקד המ"פ, סרן צביקה, עם התעצמות ההפגזה. הערכתו הייתה כי בדקות הקרובות עשויים הסורים לפתוח במתקפת נגד מחודשת על ציר דמשק. באותה דקה הבחין אחד ממפקדי הטנקים בטילים סוריים המסתערים בחסות האבק ודיווח על כך למפקדו.

צביקה אימץ את עיניו דרך האפיסקופים וקפץ את פיו בקללה אילמת: האבק המסמא מנע כל אפשרות של תצפית. חרף הסכנה שהדיה הלמו בכובעו החליט להזדקר בצריח. הוא פתח את המדף, שלח את ידיו אל צדדי משטח השריון העלי, ייצב את אחיזתו ועמד להרים את גופו. לפתע חש בכאב סוחף בזרועותיו. פגז שנחת על סיפון הטנק החדיר רסיסים לשתי ידיו.

"נפגעתי!" הספיק להודיע בקשר ליאיר, מפקד הכוח, וצנח בתאו שטוף דם וללא הכרה.

אלי עברון, הטען-קשר, שמע את חבטת הגוף הנופל של מפקדו. בעזרת התותחן אלי שרוני שָטח את צביקה על מושב הטען-קשר והתקשר אל רופא הגדוד. ללא שהיות סוכמה בקשר נקודת מפגש במחפורת, כקילומטר וחצי בעורף שטח הפגיעה. במחפורת חילצו אנשי הצוות במשנה זהירות את הפצוע, אשר כל טלטול איים להשמיטו מידיהם, והשכיבוהו על האדמה, סמוך לנגמ"ש הפינוי. סרבלו הירוק של צביקה ופניו החיוורים טבעו באדום, ובלוריתו הייתה ספוגה בדם שנקרש.

רכון על הפצוע מחוסר ההכרה, הקשיב הרופא, ד"ר דוד, לחרחוריו האחרונים ופלט: "הוא כמעט חי!" במבט ראשון הוא התקשה לאבחן את הסיבה לאובדן ההכרה: יד ימין המרוסקת ועצמות הידיים הבולטות לא הבהירו את סיבת הדבר. ד"ר דוד חילץ מתרמילו זוג מספריים וגזר בצד הגוף, שקרטע מפעם לפעם, בעודו נתמך בחוזקה בידי החובש הגדודי. לאחר שהוסר הסרבל התבונן הרופא בחצי הגוף העליון של המוטל לפניו וראה כי בית השחי הימני מרוסק, קרוע ורידים ועורקים, וקילוחי דם שוטפים ממנו.

"זו כנראה הסיבה," קבע ד"ר דוד, רופא אף, אוזן גרון בבית החולים הדסה בירושלים. הדיאגנוזה החפוזה הִתאמתה בהמשך הטיפול. "הרגשתי האישית לא הייתה נוראה," נזכר כעבור זמן הרופא איש המילואים, "היא הייתה איומה. בבית השחי עוברים עורק ווריד מרכזיים. מצבו של הפצוע היה אנוש. אחד מריכוזי הדם הבסיסיים נפרץ, והוא היה זקוק לחבישה ולעירוי מידיים, האפשריים רק בבית החולים. רגעיו היו מעתה קצובים."

ד"ר דוד בחן את ידיו השסועות של צביקה. הידיים הנקובות והרוחצות בדם היו במצב שסיכל את הפעולה הראשונית לחיזוק הגוף הדועך, שכן עירוי נוזלים נעשה בדרך כלל בגפיים העליונות. חיתוך הווריד ושליפתו החוצה, הרהר, יארך זמן, ורגעי הפצוע ספורים: שמונה עד עשר דקות של פרפורי גסיסה לכל היותר.

עיני הרופא ערכו מסע מהיר על הגוף הרופס, שטוף הדם, בחיפוש אחר ורידים אפשריים, בעוד ידיו מאבחנות במיומנות את מצבם. לבסוף איתר וריד מתאים בצוואר - וריד עמוק, המתנקז, אחרי עשרה סנטימטרים מפותלים, אל הלב, והחדיר בו בזריזות צינורית. לשבריר שנייה התרווח הרופא ופקד על החובש להזליף נוזלים: "לְחץ שקית עירוי אחת אחרי השנייה!" אמר, ומיד התפנה לטפל בזרמי הדם שפרצו מבית השחי הימני של הפצוע. הרסיס שחדר לבית השחי שפשף את הריאות. בינתיים הואטה זרימת הדם החוצה והדימום כמו גווע מעצמו, כאשר אזל כמעט הדם מן הגוף החיוור.

אובדן כל מילימטר מעוקב של דם נעשה עתה קריטי. עירוי הנוזלים לא היה מספק, שקיות דם לא היו בנמצא, והאפשרות היחידה שנותרה הייתה לאלתר חסימת הפצע בנקודת לחיצה תת-בריחית. הרופא והחובש העלו את הפצוע על נגמ"ש הפינוי, וד"ר דוד הזמין בקשר מסוק לנקודת מפגש מתואמת. הוא חש כי סיכוייו לבלום את שטף הדם, כדי לייצב כמויות דם מינימליות בגוף הפצוע, הם אפסיים. בניסיון נואש אחרון הוא קפץ את אגרופו הימני, כיוונו ותקע אותו לתוך הפצע, בבית השחי הקרוע.

קילוח הדם הצליח בתחילה לבקוע מבין האצבעות החוסמות, אך ד"ר דוד הגביר את עוצמת לחיצתו "כמתאגרף המרכז את כל כוחותיו לזכייה בנוק־אאוט מוחץ." כף ידו האחרת התמקדה בכתפו הנגדית של הפצוע וייצבה את זירת הפעולה של ההתמודדות האילמת. אחרי דקות אחדות החל גוף הפצוע להגיב: רגליו קרטעו, ראשו זע מצד לצד והוא נאנק מעוצמת הכאבים. "הוא נאנח," נזכר ד"ר דוד, "ואני התעודדתי. אותו 'שֶבר איש' שקיבלנו לטיפול נהפך לנגד עינינו לאדם פצוע, מלא אינסטינקטים וחיוּת."

נגמ"ש הפינוי שדהר בצדי כביש רצוף מהמורות לא תרם ליציבות. הפגזים שנחתו במרחק קילומטר-שניים נשמעו לרופא, כפי שהוא נזכר לאחר זמן, כצלילי גונג בזירה, כמסמנים סיבוב מתחדש נוסף התמודדות. בתנועות פתאומיות וחדות נסחפו השניים במאבק, זה על זה, רופא אחר הפצוע. גופו של הפצוע היטלטל מדי שניות, פיו נקפץ בעווית, עיניו נפערו בפראות ורגליו נרעדו. זרמי דם דקיקים הצליחו לעתים, תוך תנועה, לאלתר פרצות באגרוף החוסם. לרופא הצעיר היה ברור שאם ינטוש לשניות אחדות את בית השחי השותת, יאזלו שרידי דמו של הפצוע. לפיכך חיזק את מיקומו והתנפל, סחוט כוחות, בכול כובד גופו, בזרוע ישרה מאונכת, על האגרוף הנעוץ באזור המרוסק. עייפות רבה החלה משתלטת על איבריו של הרופא. הוא חדל לחוש את ידו הקפוצה בבית השחי של הפצוע הנאבק עמו, אך החלטתו הייתה נחושה: "לעבור עוד דקה, להחיות עוד קילומטר!"

פעמים אחדות עלה בכוח הגוף השרוע, הדומם לפני רגע, להתקומם נגד אחיזתו המונעת, המכאיבה, של מחלצו. אנחותיו התעצמו לשאגות של כאב ועוויתות גופו הטורפות התגברו מדקה לדקה. דם שב וחלחל, וגופי הרופא והפצוע התערבלו והתמזגו למאבק אלים על רצפת הנגמ"ש.

ד"ר דוד שכב על הפצוע, טובל בדמו, נושם בכבדות ובחטף, ומוחו היטלטל בין רצף של החלטות על פתרון דרסטי: מורפיום. בעוד ידו האחת נעוצה בעקשנות בבית השחי הפגוע, שטוף הדם, גיששה היד האחרת אחרי המזרק, עד שהצליחה להחדיר מורפיום בווריד קרוב. הגופים התנתקו באחת. הפצוע קרס במהירות תחתיו וצנח על האלונקה: הרופא ייצב את גופו מעלה. רוגַע השתלט על פנים הנגמ"ש. "המסוק מגיע עתה לנקודת הציון המתוכננת," שמע הדוקטור בקשר את המילים המיוחלות והגביר את עוצמת הנעיצה של אגרופו מאובן.

במרחק שישה קילומטרים מאזור הפציעה הצטלבו נתיבי הנגמ"ש והמסוק. חובשים סייעו לחלץ את צביקה הפצוע מהנגמ"ש, בעוד ד"ר דוד ממשיך, תוך תנועה, לאחוז בבית השחי המרוסק. במסוק, תחת תאורה מיוחדת, חבשו שני רופאים את האזורים הפגועים, וד"ר דוד התרחק ויצא. הוא שב אל נגמ"ש הפינוי ואל פצועים נוספים. דלתות המסוק נסגרו בעוצמה, הרוטורים הגבירו את קצב מהירותם וכלי טיס המריא. כעשרים דקות אחרי פציעתו האנושה כבר שכב סרן צביקה בחדר ההתאוששות בבית החולים בצפת.

כאשר יצא מבית החולים, אחרי שלושה שבועות אינטנסיביים של טיפול, שיסע אחד מרופאיו את שטף דברי הוקרה שלו. "אם להביע תודה," אמר כשהוא סוקר את ידו הקטועה של צביקה, "עליך לומר כמה מילים מתאימות לאותו רופא גדודי שטיפל בך מיד לאחר פציעתך, אליו הגעת מת, קלינית מת."

ב-2002, ימים רבים לאחר פציעתו של צביקה, קיימנו פגישה עם לוחמי הפלוגה לרגל סיום עבודת מחקר על הלחימה בדרום פתחת קוניטרה, שביצע אל"ם במיל' אילן סהר. השתתפו בפגישה זו כל מי שהצלחנו לאתר בארץ. היו שם רבים וטובים. סרן צביקה רק, לאחר ששמע זו הפעם הראשונה אחרי 28 שנים על מעשי הגבורה שלו ושל לוחמיו ועל שבלמו ועצרו את כל גלי ההתקפה של המאמץ המשני של המטכ"ל הסורי ב-9 באוקטובר 73' - הכול על ידי פלוגת טנקים אחת! התוודה והתנצל לפני הפורום: "את כול מה שהיה בעבר איני זוכר. שלבי הלחימה שהוצגו כאן נשכחו על ידי ולא הצלחתי להפנים אותם."

 

ברני מרינבך מנגן בערב השקת הספר

חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל