חיל השריון: כתבות חטיבה 7 - 20 באוקטובר 2014: שרדו את שג'אעיה: "מטפלים אחד בשני"
קישורים מפת האתר

20 באוקטובר 2014: שרדו את שג'אעיה: "מטפלים אחד בשני"

גם אחרי שנפצע, חזר סגן אור כרנדיש לשדה הקרב כדי להציל את שני חבריו. חודשיים אחרי המבצע בעזה הפגשנו את השלושה לשיחה על הדקות הקשות

 

אביטל אינדיג (מאתר מעריב, מקור ראשון 17 באוקטובר 2014)

 

אחד בשביל כולם: עד הרגע שבו פונה סגן אור כרנדיש ביחד עם שני חבריו הטובים במסוק אל בית החולים תל השומר, הוא פעל על אוטומט. פיקד, סייע, חילץ. רק שם, גבוה בשמיים, כשהעשן המיתמר מעל שג'אעיה נשאר הרחק מאחוריו והצוות שלו נמצא במקום מבטחים, הוא הרשה למחשבות להשתלט עליו, ונשבר.

"לצדי שכב בועז, נע בין חיים למוות, ולא ידעתי מה יהיה איתו. הטען שלי, אבישי, עבר חוויה לא פחות מטלטלת וחששתי שישקע לתוכה, דאגתי לו. הסתכלתי על שניהם והתחלתי לגלגל בראש מה אני אומר להורים שלהם, להורים שלי."

בבית החולים התברר כי כרנדיש נפצע מרסיס שחדר לגולגולת שלו ומרסיס בידו. מסע השיקום שלו בחזרה לחיים החל. מה עלה בגורל חבריו הוא לא ידע באותה העת.


בקרב אין מקום לתחושות

חודשיים וחצי אחרי. בועז הוכשטיין (22), המכונה בפי חבריו בוזי, עדיין שוהה במחלקת השיקום בתל השומר. אבישי רוטמן (21) נמצא בהחלמה בביתו. אור כרנדיש שוחרר מבית החולים ימים ספורים אחרי הפציעה ובימים אלו הוא שוהה באימון בצפון. ביוזמת מוצש נפגשו השבוע השלושה לשיחה ראשונה על הדקות הארוכות שעברו עליהם בתוך הקרב ההוא במהלך מבצע "צוק איתן". אותו קרב שהשאיר אותם חבולים פיזית אבל מלאי כוחות ואמונה מבחינה נפשית.

 

התמלאו בכוח נפשי. החברים בבית חולים תל השומר. צילום: אבישג שאר ישוב

 

"'כשאתה בפנים הכול מתורגם למעשים''. לוחמים. צילום: AFP


סגן אור כרנדיש (22) הוא מושבניק טיפוסי מניר בנים. שתי אחיותיו הגדולות משרתות בקבע בתותחנים אבל הוא מספר שמגיל צעיר רצה להגיע דווקא לשריון. "לא יודע למה, אבל תמיד הייתה לי משיכה לסיפורים על טנקים". במארס 2011 התגייס לצבא וישר אחרי המסלול המשיך לקורס מפקדים, שם פגש לראשונה את בועז הוכשטיין שהפך לימים לחבר קרוב. "צוק איתן" היה למעשה הפעם הראשונה שבה נלחם. במבצע "עמוד ענן" היה עדיין בבה"ד 1.

הכניסה הקרקעית לעזה, הוא מספר, תוכננה היטב. "היינו אמורים להיכנס לשג'אעיה ביום שישי, ובסוף נכנסנו רק במוצאי שבת. המחלקה שלי הוצמדה לחבר'ה מגולני כחלק משיתוף הפעולה של כוחות חי"ר ושריון". בחמש וחצי לפנות בוקר נתקל הכוח לראשונה במחבלים מטווח קצר מאוד. "הרגנו אותם והמשכנו אל היעד", הוא מספר.

החיילים התמקמו בעמדות והחלו להיערך להמשך הפעילות. במקביל נלחמו בחוליות מחבלים שהתקרבו אליהם. באותן דקות לא ידעו כרנדיש וחייליו שלא רחוק משם, גדוד 13 של גולני מנהל את אחת המערכות הקשות ביותר שידע צה"ל במבצע. "באיזשהו שלב עדכנו אותנו במצב ורצו שהטנק שלי ושל בוזי, ביחד עם עוד כמה נמרים, ייכנס לסייע."

 

זה מלחיץ לשמוע ידיעות כאלו כאשר גם אתם בלחימה? 

"לא נתנו לנו פרטים מדויקים. אמרו שגדוד 13 נמצא בקושי בלחימה. בכל מקרה, כשאתה בפנים הכול מתורגם למעשים, לא לתחושות. אתה מתמקד באיך ניתן לסייע."

לאחר התייעצות הוחלט שהטנקים ימשיכו במשימתם המקורית, לעזור לפלוגת החי"ר שתפקידה היה לכבוש שני בתים. "הדחפור D9 צריך היה לפלס עבורנו את הדרך", מספר כרנדיש. "בשלב מסוים נוצר נתק בינינו לבינו והמשכנו לבד עד שהטנק נתקע בגלל תנאי השטח. אבישי, הטען שלי, ואני החלטנו לצאת החוצה כדי להזיז אבנים ולחדש את הנסיעה כשלפתע זיהינו בית חשוד.

"ביצעתי ירי לעברו ואז נשמעו קולות נפץ מחרישי אוזניים. בהתחלה פחדתי שמדובר בירי של כוחותינו כי זה היה נשמע לי כמו רעש של פגז, קפצתי אל מכשיר הקשר וצעקתי 'חדל, חדל!'. הפיצוצים המשיכו והבנתי שאנחנו תחת מתקפה. פתאום הרגשתי כאב חד. ידעתי שנפגעתי בראש וביד. אני ואבישי צללנו באינסטינקט היישר אל בטן הטנק."

 

למה אין פינוי

לפיצוצים הייתה אחראית חוליית מחבלים שטיווחה בירי פצמ"רים את שני הטנקים. כרנדיש מיהר לדווח על הפציעה למפקדיו, ותוך כדי קלט שרוטמן מטושטש. "אבישי התעלף. ראיתי שהוא חטף רסיס בצוואר. התחלתי לפעול לפי התרגולת וניסיתי לחסום את הדימום המאסיבי שלו ולהכין אותו לפינוי רפואי."

כשהתעורר רוטמן הוא נכנס למצב של שוק. "הוא היה בהיסטריה של הלם קרב, ניסה לצאת מהטנק. ממש רבתי איתו בניסיון להרגיע אותו. בסוף הצלחתי להסביר לו שהוא נפצע אבל אז הוא התעלף בשנית."

כאילו המצב לא היה מסובך דיו, עלה בקשר התותחן מהטנק של הוכשטיין ועדכן במצבו של המט"ק המקביל. "הוא נתן לי תיאור מאוד גרפי, זוועתי ממש, של מה שהוא רואה וזה לא נשמע טוב."

כרנדיש הבין שהוא חייב להתפנות מהמקום כמה שיותר מהר. "עדכנתי שוב את המ"פ, והפלוגה נערכה לפנות אותנו. למרות הפצועים והלחץ, כולם פעלו לפי התכנון וההנחיות", הוא ממהר להדגיש. "ניסיתי לחבור לטנק של בוזי כדי שהוא ייסע אחרי ונגיע לנקודה מאובטחת."


לא היה עדיף לחכות לכוחות שיגיעו לחלץ אתכם?

"העדפתי שהפינוי לא יתבצע תחת אש, גם אם המשמעות היא שניאלץ להתקדם בכוחות עצמנו", הוא משיב בביטחון.

 

"'בוזי פרפר בין חיים למוות''. הפגישה בבית החולים תל השומר. צילום: אבישג שאר ישוב

 

"'העדפתי שהפינוי לא יתבצע תחת אש''. טנק בעזה. צילום: EPA


התחלת הנסיעה הייתה קשה. כרנדיש ניסה למשוך את הטנק הצמוד לו, אך ללא הצלחה. "הצוות נותר בלי מפקד וכולם היו שרויים במצב לא פשוט. גם אצלנו אבישי המשיך לדמם ולא היה זמן לבזבז, הייתי חייב להציל את הפצוע שלי ועדיף היה שאדאג לאחרים מרחוק. ברגע שהגענו למקום מבטחים הסברתי למפקדים שהם חייבים לסייע לטנק השני. במקביל שלחתי את הנהג שלי לברר מה קורה שם."

הנהג שב בריצה עם בשורות מרות: בגלל הפגיעות המרובות בטנק, פתח היציאה שלו התעקם ולא ניתן לחלץ ממנו את יושביו. "מיהרתי לשם ואיכשהו הצלחתי להשתחל פנימה דרך הפתח העליון. השתלשלתי במהירות אל תוך הטנק והסתכלתי על החבר שלי, שאני מכיר כל כך טוב. זו הייתה הפעם הראשונה במהלך האירוע שבה הרגשתי שאני יוצא מפוקוס. בוזי פרפר בין חיים למוות. אין ספק שהטיפול שהצוות העניק לו הציל את חייו."

כרנדיש הבין שיש רק דרך אחת לצאת מהטנק - לפתוח את פתח החירום, שעליו שכב בוזי. מאחר שלא ניתן היה לפתוח את הפתח מבחוץ ולא ניתן היה להזיז את הפצוע, "בוזי היה חייב לפתוח את הדלת והחלטתי שאגרום לו לעשות זאת. בהתחלה הוא השיב שאין מצב והוא לא מסוגל, אבל צרחתי שהוא יכול ושהוא יעשה את זה. זה היה רגע דרמטי שבחיים לא אשכח."

בכוחותיו האחרונים ובמאמצים עילאיים הצליח בועז הוכשטיין לפתוח את הדלת ומיד הועבר לפינוי. ובתוך כך, כרנדיש לא שכח לרגע את עובדת היותו מפקד. "ידעתי שכולנו נפונה לבית חולים והייתי חייב לדאוג ולסדר את הצוותים שנותרו מאחור. הסברתי לתותחן שלי שהפיקוד עובר אליו. עד שהגיע המפקד המחליף, הוא תפקד ברמה מאוד גבוהה", מתגאה כרנדיש.

 

צחוקים עם גולני

הדרך של בועז, אבישי ואור בנמר הפינוי הייתה מסויטת. "בוזי נלחם על חייו, ופחדתי שאבישי, שהחזיק את הפנס עבור החובשים, ייחשף למראות שיצלקו אותו לנצח. ביקשתי שיפסיק להסתכל ורק יאיר להם את המקום."

השלושה הועברו כאמור במסוק אל בית החולים תל השומר ומשם התפצלו כל אחד לבדיקותיו. בבית החולים הגיע רגע שעל פניו נדמה כפשוט, בסך הכול שיחת טלפון, אך עבור כרנדיש היה מסובך לא פחות מפעולות החילוץ - היה עליו להתקשר להורים ולהודיע להם שנפצע. "לא הייתי מסוגל. מי יכול להתקשר להורים שלו ולספר להם דבר כזה, ככה להדאיג אותם? אבל הסבירו לי שאם אני לא אתקשר אז נציג של הצבא יעדכן אותם ושעדיף לטובתם לשמוע את זה ממני."

כעבור שעה קלה הצטרף אבישי לחדר שבו שהה. "מולנו שכב פצוע מגולני וכבר הרצנו צחוקים. תוך שעתיים שוחררתי מבית החולים וחזרתי הביתה עם ההורים."

 

"אני לא מרגיש גיבור''. הפצועים ממבצע צוק איתן בבית חולים תל השומר. צילום: אבישג שאר ישוב

 

למרות שהמשפחה הפצירה בו להישאר, אחרי יומיים ביקש אור לשוב אל הקרבות. "התחרפנתי בבית. כולם באו לבקר אותי והיו לחוצים מרצף האזעקות. הרגשתי שאני חייב לחזור פנימה, ששם המקום שלי."

 

איך הגיבו ההורים?

"האחיות שלי אמרו שהן ירעילו אותי או ישברו לי את הרגליים", הוא משיב בחצי חיוך. "אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה שהחיילים שלי שם בלעדיי. ידעתי שהם צריכים אותי ובסוף גם המשפחה הבינה."

ביום שני השתחרר מבית החולים, ברביעי שב אל שטחי הכינוס ובחמישי כבר נכנס שוב אל אזור הלחימה.

השהות בישראל אינה נקראת בפיו "הבית" ושדה הקרב אינו "שטח אויב", כפי שהטרמינולוגיה מצויה אצלנו. בשפתו של כרנדיש, כמו גם אצל שאר חיילי המבצע, מדובר על "בחוץ" ו"בפנים", בהתאמה. בניגוד למצופה, הזמן שבילה מחוץ למעגל הלחימה לווה בתחושות היסטריה ולחץ ואילו הרוגע והשלווה הגיעו דווקא עם החזרה אל יחידתו. "בפנים הכול בשליטה", הוא מנסה להסביר לי את עולמו ההפוך.

"רמת המודיעין והתכנון מאוד גבוהים. ידענו בדיוק לאן אנחנו נכנסים, איפה יש מנהרה ואיפה בית של פעילים. הם לא הצליחו להפתיע אותנו. הגענו למבצע אחרי תעסוקה של טנקים, היינו מאומנים כמו שצריך והרגשנו מוכנים. נכון שהיו פה ושם פרפרים בבטן אבל ההרגשה היא שאתה בתוך אימון, הכול מאוד טכני", הוא מבהיר. בהמשך הלחימה הפלוגה שלו חיסלה לא מעט מחבלי חמאס וחשפה שתי מנהרות, אחת מהן הובילה ישירות אל שטח ישראל.

 

אמרו לך שאתה גיבור? 

"אני לא קהלני, ולא רועי קליין. בסך הכול עשיתי מה שצריך לעשות, מה שכל אחד היה אמור לעשות בסיטואציה כזו. חברה שלי גרה בעוטף עזה וגם אחותי. יצאנו להילחם על שקט בשביל תושבי הדרום וידענו שאנחנו פועלים מהמקום הכי צודק שיש. אני לא מרגיש גיבור, גידלו אותי בבית ובצבא בשביל רגעים כאלו."

 

מטפלים אחד בשני

בועז הוכשטיין הוא ירושלמי בוגר המכינה הקדם צבאית עצמונה וכיום דתל"ש ("מה שעבר עליי בצוק איתן לא שינה אצלי כלום מבחינה דתית, אבל היו רגעים שמצאתי את עצמי צועק שמע ישראל"). חדרו בבית החולים מקושט במכתבי עידוד ובדגלי היחידה, ממש לא עוד חדר טיפוסי של בית חולים. בכלל, רוב המאושפזים במחלקה הם חבר'ה צעירים, בוגרי "צוק איתן" אף הם. להפתעתי, בין כותלי בית החולים עדיין מסתובבים מתנדבים עם חבילות שי, מנסים לעודד את הפצועים עם גיטרה ביד וחיוך מכל הלב.

עבור הוכשטיין הקרב ההוא עדיין לא תם. "הייתי שם במצב מאוד קשה", הוא מסביר. "היו רגעים שבהם התחננתי למות בגלל הכאב ובגלל המחשבה שאיבדתי את היד, והיו רגעים שבהם התחננתי לא למות. זה היה מאבק שלי עם עצמי, עם השפיות שלי."

 

בסופו של דבר הרופאים הצליחו להציל את היד. 

"כן, בבית החולים הסתיים המאבק על החיים שלי והתחיל המאבק על איכות החיים שלי. עכשיו זה תלוי רק בי, אני יכול לשבת פה ולא לעשות כלום ואני יכול לעבוד קשה ולנסות לשקם את היד שלי."

כשהשלושה נפגשים, הם מתחבקים, מחלקים צ'פחות זה לזה ומתעדכנים. אני משתדלת לעקוב, אך לשווא. "ככה זה כשאנחנו נפגשים", מסביר לי בועז בטון לא ממש מתנצל. "יש לנו שפה משלנו, זר לא יבין זאת."

 

"הכרענו את האויב''. רצועת עזה. צילום: איי-אף-פי


זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתם את האויב פנים מול פנים. כמו שחשבתם?

כרנדיש: "אף פעם לא ניסיתי לדמיין לפני כן כיצד ייראה הרגע הזה. היו לי ארבע היתקלויות במהלך המבצע הנוכחי, לחמנו בהם בהצלחה והכרענו את האויב. כמו שלימדו אותנו וכמו שצריך."


אתם חוזרים לפעמים בראשכם אל הרגע ההוא?

רוטמן: "אני עדיין לא ממש מעכל, יש ימים שזה כן קצת שוקע ויש ימים שלא. זה תהליך."


מחקרים מראים שלוחמים שהיו לכודים במצב סטטי ללא שליטה, הכי מועדים לסבול מפוסט טראומה. אתם כטנקיסטים מרגישים זאת?

כרנדיש: "אני לא מרגיש שיש לי טראומה כלשהי. כשהגעתי הביתה ישבתי עם המשפחה והצלחתי לפרוק ולשחרר את כל המועקות. זה לא רודף אחריי."

הוכשטיין: "לי יש פוסט טראומה קשה. הזיות, פלאשבקים, סיוטים, התקפי חרדה. כמעט כל מי שבמחלקה פה סובל מזה ואנחנו יודעים לטפל אחד בשני. הביחד זה הדבר הכי חשוב להתמודדות", הוא משתף בכנות ומוכיח עד כמה האשפוז קריטי להחלמת הנפש לא פחות מהחלמת הגוף.

אני משאירה את השלושה להשלים פערים, יש להם הרבה על מה לדבר. מכאן ישוב אור להמשך הפעילות הצבאית, בדרך הוא יוריד את אבישי בביתו שבקיבוץ דגניה ב' ורק בועז יישאר בתל השומר. דרך ארוכה עוד לפניו, אבל לפחות הוא לא צועד בה לבד.

 

 

חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל