חיל השריון: כתבות חטיבה 7 - 9 ביוני 2015: יעלי המ"פ - מחנך
קישורים מפת האתר

9 ביוני 2015: יעלי המ"פ - מחנך

סרן יעלי קורנפלד הוא מ"פ בגדוד עֹז (77) בחטיבה 7. ביקשתי לשמוע ממנו על הפלוגות לאחר מבצע "צוק איתן", ומצאתי עצמי יושב מול אישיות הנטועה עמוק בשורשי הארץ, השריון ו"האדם שבטנק ינצח". כל הזמן שאלתי את עצמי האם יושב מולי מפקד, מחנך, או מפקד-מחנך.

 

תא"ל (במיל') מנשה גולדבלט

 

סרן יעלי, שני מימין והצוות שלו

 

נולדתי במושב ניר צבי ליד צריפין, "הבועה", מספר יעלי, מושב קטן. גדלתי שם כל החיים שלי. מילדות הייתי שומע הרבה מאוד סיפורים של אבא. גם אבא היה שריונר, בחטיבה 7, גם הוא היה מ"פ. גם שניים או שלושה מהחברים הקרובים ביותר שלו היו מ"פים שאיתם הוא גדל בצבא. בטיולים שלנו כשהיינו ילדים תמיד היו סיפורים מהצבא. אף פעם לא חשבתי שאגיע לשריון. לפני הצבא הלכתי ליום סיירות ואז כמובן רציתי שייטת, כמו כל טירון. למדתי בבית חשמונאי, ב"הרצוג", ובמקביל הייתי גם בתנועת הצופים. כך שעניין התרומה בא לי מהבית.

§           מה פירוש "תרומה" - מסיסמה למעשה?

אני חושב שככל התקדמתי בשנים, גם לפני הצבא, הבנתי שתרומה היא מה שאני נותן או במה שאני עוזר לאדם אחר כדי להגיע לנקודה נוחה יותר - לא בהכרח טובה יותר, לא בהכרח גבוהה יותר, אבל נקודה אחרת שהוא היה רוצה להיות בה. ככל שאתה מרגיש יותר את התרומה הזאת - אתה חש שאתה יותר עוזר לאנשים, בין אם בקהילה הקרובה שלך במושב ובין אם לאחרים.

יצאתי לשנת שירות בקהילה האתיופית בנתניה. הייתה זו פעם ראשונה שיצאתי מהבועה של המושב הסגור והחמים, שבו כולם מכירים את כולם. יצאתי למקום שההרגלים בו אחרים, ונתקלתי בסיפור קטן שסיפרו לי שני חניכים שלי שהיו אז בכיתה ט'. שנתיים לפני כן, כשהיו בכיתה ז', הם הזמינו פיצה והגיע השליח על אופנוע. הם ביקשו ממנו סיבוב על האופנוע והוא לא נתן להם, ביקשו ממנו שוב והוא לא נתן להם. אז הם פשוט "פוצצו" אותו במכות, עם כל האנשים, ואז לקחו לו את האופנוע. שם הבנתי שהבועה שלנו היא מאוד מאוד מאוד מנותקת, ולא רק במושב שלי. זה כנראה בהרבה מאוד אזורים ובהרבה מאוד חלקים בערים מסוימות. שם הבנתי שאני מאוד מחכה להגיע לצבא.

מגיל מאוד קטן דיברו במושב על כך ששנת שירות היא דבר חשוב. מדברים על זה שהנתינה והתרומה הן דבר חשוב, קודם כל למען האחר ואחר כך גם לעצמך. היה לי ברור שאני יוצא לשנת שירות, כי זה עוד שלב בדרך לחיים הבוגרים - לפגוש את הסיטואציות האלה. ידעתי עליהן בתיאורה כי אנחנו לא מנותקים, יש טלוויזיה וחדשות והרבה מאוד שיחות במשפחה ועם החברים, אבל לראות את הדברים בעיניים, להרגיש אותם בידיים? ממש לא. לא הייתי קרוב לזה. גם לא בית הספר שלי שהיה בית ספר של מושבים ויישובים, כמו כרמי יוסף, בית חשמונאי, כפר שמואל, עזריה וגזר. מגיל קטן בבית זה מה שדיברו עליו. אלה גם הדברים שעניינו אותי: פחות בית הספר כמקום לימוד, יותר החבר'ה במושב. גם לכיף שלי ולתרומה, כמובן זה בא ביחד. צריך להגיד שגם זה בא לי הרבה מהבית, ויש לי חבורה עד היום, חבורה של עשרה חברים, בנים ובנות מאוד מאוד קרובים. ניסינו להכניס שזה יהיה באופנה לעבוד קשה ולתרום. כשמישהו אחד התעצל, השני הרים אותו, וזה לא תמיד הייתי אני. היה מישהו אחר שפעם בא ומשך למעלה, ופעם אחת אני משכתי למעלה. השתדלנו להיות ביחד. פחות טוב או שלילי היה לא לתרום או לוותר לעצמך. אני חושב שאחד הדברים שגרמו לנו להיות קבוצה מאוד חזקה, היא העובדה שכל פעם מישהו אחר משך. אני אקביל את זה לפלוגה: פעם אחת המ"מ הזה מושך, ופעם אחת המ"מ הזה מושך. זה היה עוד לפני הצבא.

 

עוד גבינה לפיצה, כי החבר'ה אוהבים. יעלי

 

הגיוס לצה"ל

תשעה ימים אחרי שהתגייסתי ציינתי יום הולדת 20. התגייסתי יחסית מבוגר. היה לי ברור שאני רוצה להיות מפקד והיה לי גם ברור שאני רוצה להיות קצין, בעיקר בגלל אבא. ממש לא רציתי להגיע לשריון, ובכל זאת הגעתי כי נפצעתי לפני הגיוס. התגייסתי במארס 2009, כמובן לחטיבה 7. עברתי טירונות, צמ"פ, קורס מפקדי טנקים. בסוף קורס מפקדים יצאתי לקורס קצינים. אחר כך הייתי שמונה חודשיים מ"מ בפלוגה ז', מבחינתי זה תפקיד שאין לו תחליף. זו הפעם הראשונה שבה מצד אחד אתה הכי הרבה אוכל את החרא עם האנשים, מצד שני אתה כבר לגמרי מפקד שלהם. אני זוכר שהייתה לי התחושה שבימי שישי אני משפיע על בערך 200 אנשים. למה על 200 אנשים כשאתה בסך הכל מ"מ? כי ביום שישי הזה, כשהחיילים יוצאים הביתה, כל חייל יושב בארוחת שישי שלו ומספר לאימא שלו שהוא עשה עם המ"מ ככה ועשה עם המ"מ ככה, בין לחיוב ובין לשלילה. השיח וההשפעה הם על המון אנשים: על אימא שלו ועל אבא שלו ועל החברה שלו ועל הדוד שלו שאוכל אתו את ארוחת שישי. זו רק דוגמה מבחינתי להשפעה של המפקדים. אני חושב שככול שאתה מתקדם, אתה משפיע על אנשים רבים יותר, לא רק על הפלוגה והבית הקטן שלך.

לרמת המ"פ לא ידעתי שאגיע. כל הזמן הייתי מדבר עם האנשים. כמובן, זה לא עניין אותי בהתחלה. עניין אותי להגיע להיות מפקד, ועניין אותי להגיע להיות מ"מ. אחרי שמונה חודשים בפלוגה מבצעית בתור מ"מ הלכתי להיות גנן בקק"ש. אני חושב ששם, אחרי מחזור אחד, נפל לי האסימון שאני רוצה להיות מ"פ ושאני צריך. אחר כך יצאתי להיות סמ"פ בפלוגה מבצעית, ושם כבר היה מוחלט - אני חייב להגיע להיות מ"פ.

 

יעלי המ"מ

חשוב שנתחיל בכך שהגעתי לקו כמ"מ. הדבר הראשון שעשיתי היה מסע קטן למחלקה, כאילו הדרך לרמפות ברמת הגולן. לקחנו אתנו אמצעי ראיית לילה. כאילו עלינו לעמדות והוצאנו כרטיס טווחים מהרמפה שלנו, למרות שכנראה לא נגיע לרמפה הזאת. אני חושב שהחינוך של רמת הגולן, סוריה, לבנון, הצפון, הוא חינוך חשוב. זה היה לי ככה בתור מ"מ. מצד אחד זה היה להרגיש קצת את כל הסיפורים של אבא ומצד שני להתחבר לכל המפקדים שלי בשטח באותו זמן.

אחר כך הלכתי להיות גנן בקק"ש במשך שנה בשיזפון. זה תפקיד באמת מדהים - סגל, אנשים, מ"פ ומג"ד ומח"ט מדהימים שלמדתי מהם המון. במהלך המחזור הראשון הבנתי שאני אהיה מ"פ. אם אני אהיה טוב או לא טוב אני לא יודע, אבל הבנתי שאהיה מ"פ. במחזור השני שלך הכול רץ לך ואתה מרגיש שאתה גם הרבה יותר טוב בתפקיד. במחזור השלישי אתה מרגיש שאתה כבר מאוד משפיע ומשנה דברים. אני ועוד גנן, בשם עידו פיוטרקובסקי, שרץ איתי והמ"פ שאול ישראלי, רצנו במשך שנה ביחד וממש הרגשתי שאנחנו משנים ביחד, כמובן בהובלת המ"פ, בתרגילים, ברוח של הגננים וברוח של הצוערים. היה לי מאוד מאוד חשוב להיות בפלוגה מבצעית ולא לעשות עוד תפקידי הדרכה כי אני התייחסתי לתפקיד הסמ"פ כמו למ"פ. הגעתי לפלוגה שהייתי בה מ"מ. מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל אדירה. אחרי בערך חצי שנה בתור סמ"פ, תוך כדי האימון, היה מבצע "עמוד ענן". מבחינתי זה היה השיא שבו הבנתי את חשיבות רמת הפלוגה במהירות שלה, במוכנות, במשימתיות שלה, בגמישות שלה. התייחסתי לכל התקופה הזאת ממש כעוד מ"פ בפלוגה.

תמיד קיימת הדילמה הזאת: תקביל את עצמך למ"מ חי"ר - למ"מ חי"ר יש כ-25 לוחמים, ולמ"מ טנקים יש רק 12. המ"פ - יש לנו 50, למ"פ להם יש 120. המורכבות היא לא בהכרח יותר קלה או יותר פשוטה, היא פשוט מאוד מאוד שונה: העיסוק בכלים או העיסוק במשימה. אתה מקבל משימה בהתאם ליכולות שלך.

 

יעלי המ"פ

אני חושב שמ"פ הוא הרמה הכי גבוהה והכי נמוכה, המיקום המושלם: מצד אחד המרחק מאנשים שבו אתה יכול לעשות תהליך מסוים, מצד שני הקרבה לאנשים. אני חושב שבהרבה מאוד מקרים מ"פ קרוב לאנשים כמו מ"מ, ולמפקדים הוא קרוב כמו המפקד הכי ישיר וקרוב שלהם. ולמ"מים - כל מ"פ חושב שהמ"מים הם הבייבי שלו. יש לך כבר מפקדת פלוגה ואנשים שעוזרים לך, הסמ"פ, הרס"פ ומש"ק ההדרכה, שנותנים לך להגיע לתוצאות מאוד גבוהות ביחס למה שמ"מ מסוגל, אבל מאוד קרוב לאנשים ביחס למה שהמג"ד מסוגל. זה הממשק האידיאלי עבורי. אני מרגיש המון פעמים שאני מפקד של 53 אנשים, כולל החוליה שלי, ואני רוצה לפעמים להרגיש שאני מפקד רק של המ"מים. אני חושב שבאמצעות הפיקוד שלי עליהם הזרועות יהיו חזקות יותר. אני חושב שלמג"ד קשה לעשות את זה, אבל מ"פ יכול להחליט מתי הוא מפקד של שלושת המ"מים שלו - ואז הוא טיפה יותר מרוחק מהאנשים, ומתי הוא קרוב מאוד לאנשים. לדוגמה, אני ממשיך עכשיו לביקורי בית של חייל בחוליה הטכנית וחייל באחת המחלקות בגלל בעיות שיש להם בבית. אני חושב שחובתו של המ"פ לעשות חלק מהדברים האלה. אבל אם הוא ינסה לעשות הכול, מה הוא, מ"מ? אחר כך זה היה תפקיד מאוד מאוד מעניין.

לפני שלושה חודשים נכנס אליי סמ"פ חדש ובשיחת הפתיחה אמרתי לו שאני לא רוצה שנהיה מ"פ וסמ"פ, אני רוצה שני מ"פים בפלוגה, וחשוב לי שזו תהיה ההרגשה שלו. ברור שאני המפקד של הפלוגה, ברור לו וברור לי וברור ללוחמים וברור לקצינים. אבל אני חושב שסמ"פ הוא תפקיד שאם אינך חושב כמ"פ, או שאינך שואף להיות מ"פ, אתה לא יכול לעשות היטב את התפקיד.

הייתי מ"פ טירונים בחטיבה 7 בדיוק בתקופה שעשו את האיחוד בין שתי פלוגות לפלוגה אחת. הייתי ארבעה חודשים מ"פ בטירונים. ביום שישי 4 ביולי התמניתי למ"פ, וביום שני 7 ביולי הופעלנו ב"צוק איתן". מבחינתי זו הייתה כניסה מאוד מאוד טובה. יש בכך הרבה מאוד קשיים בניהול כוח האדם, בהכרה של האנשים, אבל במשימה ובכך שהכירו אותי בתפקיד המ"פ היה לי מאוד נוח ומאוד מאוד כיף.

 

בצוותא ביום ובלילה

 

מבצע "צוק איתן"

מבצע "צוק איתן" תפס אותי בהיותי מ"פ צעיר במשימה במרחב ההגנה, בפלוגה שבה מרבית הסגל חדש. באמצע המבצע נפצעתי, חטפתי מהמקלע מא"ג של הטנק על השפה. יצאתי ליומיים וחצי החוצה. מ"פ בלי פֶּה... לא יכולתי לדבר כי היו לי תפרים בשפה. היו לי יומיים וחצי מאוד מאוד מאוד קשים למרות שידעתי שהפלוגה שלי בידיים טובות. כשחזרתי קיבלתי תחת פיקודי גם מחלקת מילואים. זו הייתה מחלקה 2 של פלוגת החרמ"ש. דבר ראשון שעשיתי כשהגעתי - עליתי למגדל. המגדל שלנו היה בנוי בסוללות כמו שאנחנו רגילים. המשימה של המילואים הייתה אבטחה ויציאה לסיורים, והמשימה של הפלוגה שלי הייתה מרחב הגנה, היערכות להגנה ויציאה לסיור טנקים. דבר ראשון שעשיתי זה הלכתי דווקא למילואימניקים לדבר איתם. אמרתי לסמ"פ שלי שיתפוס פיקוד לשעתיים ונכנסתי איתם לשיחה מאוד מעניינת. הם רצו להבין מתי יוצאים ולי מן הסתם בדיוק כמוהם לא היה לי שמץ של מושג מתי יוצאים. אמרתי להם עוד 14 ימים בדיוק יוצאים החוצה. ואז אחד האנשים אמר "מה באמת?!" אז אמרתי לו כי ברור שלא וכי אין לי מושג. הייתה לי שיחה מאוד מעניינת על רקע הצורך לפקד בקרב על מילואימניקים בני 32-30 נשואים עם ילדים ועם תפיסות חיים אחרות. מנגד הלוחמים בפלוגה שלי כמובן שׂשׂים אֱלֵי קרב ואילו המילואימניקים לא כולם. לפתע אתה צריך לדבר על האזרחות בתוך שדה הקרב. מבחינה פיקודית זה אחד האתגרים הכי מעניינים שהיו לי במבצע. לנתק הכל, לקחת את האנשים ולהבין שהשיחה הזאת בדיוק כמו בשגרה, כמו שיחת פלוגה שאתה עושה, לשיחת המחלקה יש חשיבות מאוד גדולה. פתאום אתה שומע אנשים בשנות השלושים שלהם צמאים למידע שיש לך, גם אם הוא לא מידע שאומר להם מתי הם ייצאו. אבל אתה מדבר על הרוח ופתאום אתה מצליח לדבר עם אנשים בני 35 על הרוח ועל החשיבות שלנו. הרגשתי שזה חשוב הרבה יותר מאשר ללכת ולהיות עכשיו עוד שעתיים בין הטנקים שלי ולהסתובב ולהכיר את התותחן החדש שלי, למרות שאני לא יודע מי זה. מחלקת המילואים הזאת מאוד מאוד רגישה כי יש להם ילדים בבית ויש להם נשים בבית, וכמובן כמו לכולנו גם אימהות, וזה שתולשים אותם מהחיים האזרחיים. מה שהיה לי יפה לראות זה שאחד בא ואמר לי בוא נלך לשחרר את הפרות במשק הסמוך, הפרות שם היו סגורות כבר במשך 14 ימים. בוא נלך לשחרר אותן שיאכלו את עצים, כי הוא טבעוני; אחד אחר צחק עליו ואמר בוא נלך לאכול אותן; ואחד ממש ממש פחד שכל רגע עומד ליפול כאן פצמ"ר, כי בדיוק נפלו פצמ"רים במהלך השיחה. היה גם מי שאמר מה זה השטויות האלה - בוא ניכנס עד הים. ואתה רואה את העירוב הזה של צבא. שם נפל לי האסימון שצבא מילואים וצבא סדיר זה גוש אחד שאינו יכול להתפצל. באותו זמן זה גם היה המבצע הראשון שהיה לנו כפלוגת טנקים מילואים ופלוגת חרמ"ש בתוך הגדוד, עקב השינוי שהחטיבה והחַיִל עוברים.

בלי קשר הייתה תחת פיקוד הגדוד פלוגת טנקים והיה כל כך יפה לראות איך הם היו משימתיים!

בפלוגה אף אחד לא נפגע במבצע וטוב שכך. בגדוד היה פצוע אחד מרסיס ולא נהרג איש. היו פצועים מכוחות שתחת פיקוד הגדוד, כמו שני מפעילי דחפור די-9 שנפצעו בשריפה בתוך בניין, אבל לא משהו רציני.

 

אירוע משמעותי כמ"פ חדש

כשבועיים לאחר שהיינו בשטחי כינוס באו הורים של טען ד' שלנו לעשות לנו על האש ואני ככה הוצאתי את עצמי רגע החוצה לקחתי את הסמ"פ שלי הצידה, זה היה אחרי שאני שבוע וחצי בפלוגה. עוד לא הכרתי את כל האנשים בשמותיהם, אולי רק בשמות אבל לא באמת מעבר לכך. יצאתי הצידה וראיתי את הפלוגה שלי מפוצלת - בצד אחד הוותיקים, בצד אחר את הצעירים וקצת עצוב להגיד, ראיתי במרכז את הבֵּנִי"שים (בני ישיבות), החבר'ה הדתיים של הפלוגה. פתאום המשימה לא עניינה אותי והחיכוך לא עניין אותי והאויב לא עניין אותי, עניין אותי רק דבר אחד - איך אני מביא אותם ל"ביחד", לרצון לחלץ אחד את השני מהטנק, לרצון לתת דברים האחד לשני ולתחושה שאנחנו פלוגה אחת ולא שלוש קבוצות בתוך פלוגה אחת. השיא מבחינתי היה כאשר שהבנתי שאנחנו באמת ככה, כאשר ערכתי ערב פלוגה לפני כחודש בקו מצודות יהודה, במהלך התעסוקה המבצעית, וראיתי שהגיעו והצטרפו אלינו כ-25 משוחררים, זה המון. הם באו ואמרו לי איזה יופי לראות את הפלוגה ביחד, לא כצעירים בנפרד וותיקים בנפרד. פחות קריטית האהבה אליי, ואני חושב שאם במערכה הבאה נידרש ליותר מ-50 ימי לחימה, מה שיגרום להם להילחם עם כל המוטיבציה ועם כל אהבת הארץ והערכים שכולנו גדלים עליהם, זה המפקדים והחברים. זה מה שיגרום להם להמשיך להסתער. כמובן שהמקצועיות היא הבסיס אבל המצוינות שלנו כפלוגה והדבר החשוב ביותר מבחינתי זה ה"ביחד". זה לא ה"ביחד" של בוא נעשה פּוֹיְקֶה (סיר על האש), אלא בוא נילחם ביחד, בוא נרצה להילחם ביחד ובוא נסמוך אחד על השני. כמובן שיש לי עוד לאן להתקדם אבל אני מרגיש שבנקודה הזאתי אני יכול להיכנס איתם גם לשלושה חודשי לחימה והם יישארו ביחד. כל הצוות שלי עזב, כל אנשי מפקדת הפלוגה שלי עזבו ומאוד רציתי שהם יחתמו קבע וניסיתי להחתים אותם בכל דרך.

 

אחרי צוק איתן - מוכנות למבצע הבא

אנחנו אחרי שלושה ימים של השתלמות חטיבתית בהובלת הגדוד שלנו. תכלית ההשתלמות הייתה ליצור שפה משותפת בין כל הקצינים בחטיבה ולדבר על טכניקות ותרגולות חשובות לרמת המ"מ ומ"פ, בין אם אלה דברים חדשים שרצינו לעדכן את האנשים או ישנים שרצינו לשמר אצלם. כל מ"מ מפלוגת הטנקים שלי הוצמד לתחנה, מ"מ אחד ת"פ מ"פ הנדסה, אחד ת"פ מ"פ המסייעת ואחד ת"פ שלי. אני מרגיש שכל ק"מ שהם עושים בטנק וכל שעה שהם נמצאים עם האנשים שלהם מביאים אותם ליתר מוכנות. אני חושב שתקופת אימון היא התקופה שבה אתה הכי מוכן, גם אם עוד לא התחלת להתאמן, והתחככת ודיברת עם האנשים על הנושאים. עשינו הכנת סגל ודיברנו על המורכבויות שיהיו עם ה"ביחד" הזה. תקופת האימון היא התקופה הכי כֵּיפית למ"פ, זו גם התקופה הכי קשה, אתה כל הזמן במבחן והחיילים כל הזמן בוחנים אותך, וזו התקופה הכי חווייתית.

 

עם הפנים קדימה

קודם כל אני רואה את עצמי מחנך אנשים ומנסה לעשותם אזרחים טובים יותר למדינה. אינני יודע להגיד אם זה יקרה בצבא או בפנימייה או שזה יהיה במכינה כלשהי, אבל אני רואה את עצמי בתחום הזה. תפיסת פיקוד מתגבשת מרגע שאתה מסיים קורס מט"קים ועד הרגע שאתה מסיים קורס קצינים. אני מרגיש שגיבשתי לעצמי משהו ואני משוכנע שאתעצב עוד ועוד. אם ניקח 100 אחוזים של מפקד אז 51 אחוזים הם המפקד שבצבא, המפקד שצריך לנצח בקרב, המפקד שצריך לשמור על מדינת ישראל וכמובן המפקד שצריך להרוג אויב, ו-49 אחוזים הם המפקד המחנך. יש הרבה אנשים ברמה הממונה שנזהרים מהדבר הזה, אבל אני חושב שפיקוד זה חינוך, פיקוד שווה חינוך, חינוך שווה פיקוד. לא כל יום יש מלחמה, ויכול להיות מי ששלוש שנים לא הריח מלחמה ויש חשיבות מאוד גדולה עם איזה מטען הוא נכנס לצבא ועם איזה מטען הוא יוצא מהצבא ואיזה אזרח הוא יהיה, האם ירצה לתרום למדינה, האם ירצה לעשות תפקידים משמעותיים. נראה לי כי לנו ברמת הפיקוד, גם עד רמת המג"ד ויותר, יש חשיבות מאוד גדולה עם איזה מטען החייל יוצא לאזרחות. האם הוא יוצא לאזרחות וכל מה שמעניין אותו זה לטוס לחו"ל ולעשות כסף, או שהוא יוצא לאזרחות ומעניין אותו להתחבר לקהילה, או להתנדב או אפילו לעבוד בתחום חינוכי, או משהו אחר בעל תרומה, גם אם זה בכסף. אני לא חושב שצריך לפחד מזה. בחבורה של החברים הקרובים שלי אני מרגיש שכל אחד הוא מעין מ"פ במה שהוא עושה. אחת לומדת לתואר משולב של פסיכולוגיה, כלכלה ומדעי החיים או מדעי ההתנהגות. מעבר לזה שהיא מצטיינת היא אוספת סביבה את כל האנשים ויצרה עכשיו איזשהו שינוי בקהילה והיא עוזרת. חברה אחרת מאוד טובה נכנסת עכשיו לפרויקט שנקרא "תג מאיר" שזה נגד כל הנושא של "תג מחיר" ואני באמת מרגיש שהיא כמו מ"פ בתחומה. אנחנו לא יותר טובים, בכלל לא, פשוט הסביבה שהיינו בה אפשרה לנו להיות מיני-מ"פ כל אחד בגזרתו שלו. הצבא הוא תחום אחד ויש עוד המון תחומים במדינה שלנו שזקוקים לתמיכה. לכן עדיין אינני יודע אם אני רואה את עצמי לטווח ארוך בצבא או לא.

אני עוד בורג קטנטן במדינה, אבל אם ניקח שני דברים ומקדם ונשנה אותם - האחד זה אחריות אישית והשני זה לא להתעלם, שלא יעבור לידינו - נשיג הרבה. כל אחד יכון לעשות בתחום הקטן שלו.

נושא המנהיגות בצבא הוא מאוד קל, יש מפקד שמתחתיו יש מפקדים ומתחתם יש עוד מפקדים ומתחתם יש חיילים. כולם יודעים את האחריות שלהם והשאיפה שכולם ידעו את האחריות שלהם. צריך לציין שרמת המפקדים היא מאוד גבוהה. לפחות אני מרגיש שרמת המט"קים שלי מאוד גבוהה. באזרחות נקביל את זה לשכונה שבה עשיתי שנת שירות, מה שניסינו לעשות הוא שיהיה חשוב לאנשים בקבוצתם. זה לא רק אנשים שבאים ממושב ניר צבי לנתניה לעזור, אלא רצינו לקחת את הבחור מנתניה שיהיה אכפת לו מנתניה, ושלאחר מכן הוא יצמיח עוד אחד שיצמיח עוד אחד, מה שבצבא קל יחסית לעשות ובאזרחות מאוד קשה. אני חושב שאם ייפול לנו האסימון הזה אז השמיים הם הגבול, כי אז לכולם יהיה אכפת ולכולם יהיה גם תפקיד. לא חייב שישימו לך כותרת של המנהל. זה אולי אוטופי טיפה, אולי טיפה, אבל...

התפקיד הבא שלי הוא מ"פ בקק"ש. במצטבר אהיה שנה וארבעה חודשים מ"פ, ואני מרגיש שהצלחתי להשפיע וללכת בדרך שבה תכננתי.

מבחינתי התפקיד הבא הוא לקחת את הסל של כל הדברים שצברתי עם הזמן, ולנסות לא לעשות הרבה "יעלי" קטנים, אלא כל אחד על פי דרכו והאופי שלו.

 

 

חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל