קישורים מפת האתר

17 ביוני 2012: פצע מדמם: מה באמת קרה בסולטן יעקוב?
30 שנה אחרי, גיבורי הקרב חוזרים אל אחד הלילות הקשים בתולדות צה"ל ובתולדות מלחמת לבנון ומדברים לראשונה


חן קוטס-בר (מאתר מעריב, 16 ביוני 2012)


לוחמי השריון נעדרי סולטן יעקוב. מימין: צבי פלדמן, יהודה כץ, זכריה באומל


בתוכניות האופרטיביות שקדמו למלחמה קראו לו "המיתלה הקטנה". אזור צר, נחות, 200 מטר מתחת לרכסים הגבוהים של סולטן יעקוב, בעומק לבנון. "היה ברור לנו בכל שלב ההכנות של מיתלה הקטנה לא נכנס אף אחד", הסביר לי השבוע אל"מ (מיל') אהוד בכר, קצין תותחנים ושותף לתכנונים. "סוכם שלא ייכנס לשם כוח שריון לפני שהרכסים השולטים ייכבשו על ידי כוחות חי"ר. בטח לא בלילה. אחרת", מוסיף בכר, "זה כמו ברווזים במטווח".
בלילה שבין 10 ל-11 ביוני 1982, ערב הפסקת האש של מלחמת לבנון הראשונה, מצא עצמו גדוד שריון 362 בתוך ה"צנטרום" של המיתלה הקטנה, בלב מתחם סורי, מבודד לחלוטין ומנותק מצה"ל הגדול, נאבק על חייו. בסופו של דבר נחלץ הגדוד לאחור. המחיר- 20 הרוגים (עשרה מתוכם מקרב הכוחות שניסו להגיע לשריונרים הלכודים), 30 פצועים, שלושה נעדרים שלא אותרו עד היום - ואפס אשמים.
30 שנה אחרי הקרב בסולטן יעקוב, הפצע פתוח. "בן אדם מקבל צו מילואים, הולך, עושה את הכי טוב שהוא יכול, בסוף הוא יוצא פחדן, ברברן, נכנע", אמר השבוע סגן מפקד הגדוד, מיכה ליבנה. "כולנו יצאנו שרוטים", הוא אומר. "השריטות שלי הן מהפחד. ואחרי זה - המון בדידות. הייתה שם תחושת בדידות איומה. אין גלד. שום גלד".
עם עמי זגגי, שהיה קצין המבצעים של הגדוד, הם לא מדברים מאז המלחמה ההיא. זגגי פרץ לקשר האוגדתי ודרש לדבר עם גיורא לב, האוגדונר, שישן באותו זמן שינה עמוקה. בזכותו העירו את לב, ולחצו את האוגדה כולה. תרומת הקריאה של זגגי בקשר להצלת חיי הכוח, במידה זו או אחרת - לא מוטלת בספק. אחרי שעות של לחימה קשה, סוף סוף הבינו שם את גודל הצרה. "יש לנו שלוש אפשרויות", אמר זגגי ללב בקשר, "שניגמר, שניכנע, או שיפנו אותנו". זגגי גורש מהגדוד על ידי המג"ד מיד אחרי המלחמה, בלי משפט. 30 שנה, מאז, הוא מוחרם. "הוא היה המנודה ואנחנו המנדים", אומר ליבנה הסמג"ד.
"אמרו שאני בן אדם מסוכן, ואסור לדבר איתי", אומר זגגי. 30 שנה שתק. לפני שנתיים וחצי מלאו לאמו של זגגי, יהודית, ניצולת שואה שאיבדה את כל משפחתה במיידאנק, 80 שנה. היא כתבה אז, בלי ידיעתו, מכתב לסא"ל עירא אפרון, מפקד הגדוד. "זמני קצר כנראה ואיני רוצה ללכת מן העולם הזה מבלי לומר לך מה שמגיע לך. אתה ודאי כמוני זוכר את הלילה, ביוני82', כאשר בטנק שלך היה הבן שלי. אני יודעת היום, בדיוק, שאילולא עמי בני, הייתם מתים או הולכים לשבי הסורי".
יהודית עבדה שנים ברמב"ם. אחות. לפני המלחמה, כשהקמב"ץ והמג"ד היו חברים טובים, "כמו משפחה", היא הצילה את חיי בנו התינוק של המג"ד. "אני עשיתי כל שביכולתי כדי להציל את הבן שלך כשהיה כל כך חולה, ואתה החזרת לי רעה נוראה תחת טובה", כתבה לאפרון. "עמי היום הוא איש בן 54. איש נפלא, אבא נפלא, כמו שהיה קמב"ץ נפלא, אבל העננה השחורה הזו ודאי לא תחלוף לעולם. אני רוצה שהמילים שלי ירדפו אותך כל חייך, כמו שאני סובלת כמעט 30 שנה, בגלל הסבל שגרמת לבני".
את המכתב שלחה בדואר רשום, בשמה. הוא חזר. נכתב עליו "לא נדרש". זגגי שומרת אותו בארונית ליד המיטה שלה מאז. עירא המג"ד נשבע שמעולם לא קיבל אותו. הוא מספר שתכף אחרי המלחמה התקשר ליהודית זגגי והיא אמרה לו שהיא לא רוצה לדבר איתו. זגגי אומרת שלא קיבלה שיחה כזו. הצעתי לעירא שאעביר לו את המכתב. הוא סירב. "המבחן הוא מבחן ה'גילוח'", הוא אומר. "אתה מסתכל על עצמך בראי בבוקר ובודק אם אתה חי עם זה או לא. זה משפט ההיסטוריה. כולם מעורבבים בו. יש פה הרבה דמויות, ולכל אחת יש את המשפט שלה עם עצמה, כל בוקר, מול הראי".
עדיין?
"עד סוף החיים".


"מסמכים הושמדו"
זה סיפור מפותל ועצוב, מכמיר לב, שיש בו יותר מאמת אחת. מדינת ישראל מעולם לא פרסמה תחקיר רשמי על הקרב בסולטן יעקוב. את זגגי הקמב"ץ, למשל, לא תחקרו מעולם. הלוחמים מניחים שהעובדה שעל מגרש המשחקים היו מונחים שלושה שחקנים כבדים, "סלבריטיז", כדבריהם - אלוף יאנוש בן-גל שהיה אחראי לגזרת הלחימה המזרחית, אלוף אהוד ברק וראש המטה, אלוף עמרם מצנע - השפיעה אולי על השתלשלות העניינים.
"אף אחד לא היה מעוניין באמת לחקור את זה", אומר אל"מ (מיל') אילן וכסלבאום, קצין המודיעין של הגיס. יאנוש בןגל טוען שהדיח את וכסלבאום אחרי המלחמה. וכסלבאום אומר "להד"ם". עוד לפני שפרצה מלחמת לבנון תכנן להשתחרר מצה"ל. "שום דבר", אומר וכסלבאום, "לא עשו כלום, כי זה היה יותר מדי פרסונלי. היה צריך להסיק מסקנות אישיות. סולטן יעקוב זה קופסה שחורה שאף אחד לא רוצה לגעת בה. זה ביזיון קולוסאלי".
וכסלבאום מספר שפנה לשני רמטכ"לים, משה לוי ודן שומרון מנוחתם עדן, וביקש שיקימו ועדת חקירה על קרב סולטן יעקוב. "מרחו אותי", הוא אומר. נעשה תחקיר לגבי תפקוד המודיעין בקרב ובשלבים שלפניו. "יומני מבצעים ורישום ידיעות כמעט שלא נותרו מהאירוע, לא נשמרו או לא נכתבו כלל", נכתב בתחקיר. אחריו מונה גם קצין בודק. לא יודעים איפה הדוח שלו. "השמידו מסמכים, יומנים מבצעיים, כל מיני שקפים", אומר אדם שעבד עם הקצין.
מחקר על הקרב שערך ד"ר רפי יקר, במסגרת מחלקת ההיסטוריה של צה"ל ושהוגש רק ב-1999, מונה מאות עמודים אבל מסווג עדיין כ"סודי ביותר". ד"ר יקר סירב לדבר. הקצינים שהובילו את הקרב גזרו על עצמם שתיקה. "זה רק סיפור של כבוד", אומר ליבנה, "איך יסופר הסיפור. אם יכתירו אותך כגיבור, או כברברן נכנע. אנחנו, מתוך אחוות הלוחמים, עירא קובע לנו את הטון. בצדק. והטון של עירא תמיד היה ממלכתי. למרות שהוא יודע ויכול לנשוך. אבל כדי לא לפגוע במשפחות ובנעדרים, הוא משדר 'בואו נעשה את זה בתוך הצבא' ונשתוק, וגם לא נתראיין. 30 שנה".
עכשיו הם מדברים, לוחמי הגדוד. לחצו עליהם. "אני אכתוב על החייל האמיץ שוויק", אמר להם אחד מהם, לוחם, הם מכנים אותו "המתמטיקאי". "זה מסע שהוא מנהל מולי מ-1982", אומר המג"ד עירא. נסעתי לפגוש אותו בשבת, את עירא. איש גדול ממדים. רהוט וחד מחשבה. עשה חיל בהייטק אבל מסתובב עדיין עם הכתם של סולטן יעקוב על הגב. "איך הכוחות הבכירים הכניסו אותנו לאן שהכניסו אותנו", ציטט את המתמטיקאי, "ואחר כך כל מיני אנשים אמרו עלינו ככה וככה וככה, ואיך אנחנו מרגישים מסוחררים בתוך מכונת הכביסה של ההיסטוריה".
לוחמים אמרו להם ש"אי אפשר יותר" וש"הגיע הזמן". זה יושב להם על הנשמה. החליטו לכתוב ולהעביר את הגרסה של הגדוד לקרב - גרסת המג"ד לפחות - לאוניברסיטאות ולמכללות שבהן לומדים על סולטן יעקוב. "הגדוד נלחם, הגדוד יצא, הגדוד שילם בהרבה קורבנות", אומר עירא. "יש שטר פתוח של נעדרים. עכשיו החיילים האלה צריכים לקבל את מקומם. מגיעה להם מורשת? התמונה צריכה להיות תמונה ברורה. זה לא משהו שצריך להיות פאזי. צריך לפרסם את המסמך של יקר. מה סודי, לכל הרוחות, אחרי 30 שנה בקרב כזה? הנעדרים? נתלים בזה כתירוץ. הדרך היחידה, המחטא הכי טוב - זה אור השמש". 30 שנה אחרי שנחלצו מסולטן יעקב, הם נלחמים על כבודם האבוד.


אל"ם אהוד בכר. ''שמענו שהגדוד עומד להיגמר'' צילום: אריק סולטן


משתינים עליך אש
אימון ההקמה של גדוד 362 של חטיבה 399 באוגדה 90 של השריון היה בספטמבר 1978, ארבע שנים לפני המלחמה. האימון, כמה סימבולי, נערך בצומת המיתלה ("פארקר"). את עירא, בוגר כיפור שנחשב "גיבור" (כולם דיברו אז על "מה שעירא עשה בסיני"), הביאו מטיול בחו"ל. סגל הפיקוד היה קצינים צעירים, חלקם רק השתחרר מצה"ל, מקורס קציני שריון, רובם חילונים. הלוחמים היו אנשי מילואים, מישיבות הסדר. חודשיים לפני המלחמה קיבלו כבר צווי מילואים, לאימון בצאלים. התגייסו ב-6 ביוני , היום בו צה"ל נכנס ללבנון. "היה ברור שהולכים לקרב", אומר עירא. ישבו בשטחי כינוס עד יום חמישי בבוקר. אז נכנסו פנימה.
מכאן ואילך יובאו הדברים בתמצית: ממד התנועה המוגבל של הטנקים בתוך לבנון, קרב של החטיבה שהגדוד לוקח בו חלק - משעות הצהריים, בצומת המים ("משכי"). הקושי להעריך את משך הזמן של הדברים. שעה, אולי שעתיים בכל פעם - פער זמנים. ריח אבק השריפה. בדמדומי אחר הצהריים, סיפר לי עירא השבוע, נקרא ל"קבוצת פקודות" למח"ט, מיקי שחר (סווט). משפחת סווט היא משפחה מיתולוגית, בעלת ייחוס. סווט עצמו נפצע באורח קשה ביום כיפור. אחיו, יאיר סווט, נהרג באותה המלחמה. גם הוא היה שריונר. אבא שלהם קטוע שתי רגליים ממלחמת העולם השנייה. היה איש קומנדו בריטי.
לעירא אומרים ש"אין אויב במרחב". אלה דברים שהוא מקריא לי מתוך דפים שכתב מיד אחרי המלחמה. תחקיר עצמאי שעשה. "כל האויב נסוג. התנועה תיתכן בנוכחות כלים בודדים". מספר שאמרו לו ש"זה המודיעין הכי טוב שיש לנו, וזה עדכני".
בפועל , בידי צה"ל כבר היה אז תצלום אוויר שהראה את מצב הכוחות הסוריים בגזרה. התצלום הגיע לגיס רק למחרת הקרב. עדיין, על פי תחקיר המודיעין שנעשה אחרי המלחמה, ידעו בגיס ובאוגדה על היערכות חטיבה 58 הסורית בשטח, ברמה זו או אחרת, ועל כך שתפעל בגזרה. קצין בכיר באוגדה מספר שברק, מפקד הגיס בפועל באותן שעות (בן גל נסע לפיקוד), העדיף דיווח שקיבל מנחמן ריבקין, מפקד חטיבה שישבה על אחד הרכסים בשטח, לפיו השטח ריק מאויב מאורגן.
החטיבה של ריבקין חטפה באותו בוקר מכה קשה. שיירה של הגדוד הופצצה בידי פנטומים ישראליים במה שנודע כ"גיהנום של עמק ביאנור". עשרות הרוגים, מאה פצועים, עשרות הלומי קרב. "ברק העדיף את המודיעין הקרבי, שמועבר על ידי הכוחות מהשטח בזמן אמיתי", אומר וכסלבאום. "ברק אחראי. הוא הכניס את הכוחות לאטרף. 'לעשות מהר מהר במקום ללכת למלחמה סדורה'".
לא מזמן, סיפר לי עירא המג"ד, קרא את הספר "תש"ח" של יורם קניוק. "הזדהיתי", הוא אומר. "זה עובדה, זה לא עובדה? זה בלילות שלא ישנתי? זה בלילות שחשבתי? ". דווקא תיאור הקרב, הוא אומר, חי אצלו, טרי. נוהל קרב לגדוד ולפלוגות ואז "מתחילים לנוע קדימה". הלך הרוח, הקולות, סדר הפקודות, האם התכוונו לשלוח חטיבה, ומתי הוחלט לשלוח רק גדוד. היציאה בחושך, המפגש עם כוח התותחנים והנשק החדשני, הלא מזוהה, שרק באורח נס לא נגמר באסון.
"כל התותחים טעונים, כל המתגים פתוחים, האצבע על ההדק, רק סחבק צריך להגיד 'אש'", סיפר השבוע. "הייתי מחסל להם את כל הגדוד". בן-גל חוזר מהפיקוד וצועק עליו "נוע תנוע, אתה מפגר בזמנים בחמש שעות". ירי כוחותינו על הגדוד של עירא שנע צפונה. כנראה שקצין התעורר משינה - וירה. חמישה הרוגים מהסיפור הזה. כבר לילה. הכוח ממשיך קדימה, למשימה. "אמרנו 'היידה, גולשים'".


מכתבה של אמו של עמי זגגי לאפרון. ''אני יודעת היום שאילולא בני, הייתם מתים או הולכים לשבי הסורי'' צילום: רפרודוקציה, אריק סולטן


השטח מתחיל לבעור
אין להם מושג שהם בתוך מתחם סורי רוחש. הסורים בעצמם מופתעים. ישנם שם, באותו זמן, חטיבה 58 ועוד גדוד תותחים ואולי אפילו יחידת קומנדו. אם יש ירי, בשלב הזה הוא מנשק קל. הפקודה משתנה, אומר עירא. שולחים אותם לעשות חסימה גדודית בנקודה הצפונית ביותר. השטח מתחיל לבעור. עירא נותן פקודה "לחלץ לפנים". עד היום שואלים אם טעה בניווט. הוא מתעקש שלא. כל הזמן, הוא אומר, ידע בדיוק מה המיקום שלו, גם אם סבורים שהלך "קדימה מדי".
ככה הגיע, בעצם, למיתלה הקטנה. חלק מהכוחות נשארים מאחור, לאורך הציר. עירא שולח שני טנקים - אחד ממפקדי המחלקות, קצין בשם אבי לוסטר, והסמג"ד ליבנה אחורה לחילוץ. "ירד לי הדם לרגליים", אומר ליבנה. "איך אני אביא אותם? אבל אני גבר. להסתובב שם, בשטח, לקח לי רבע שעה. היינו צפופים נורא. לוסטר המ"מ כבר שעט קדימה. אני בתחושה שלי לבד. פחד לא נורמלי. אם חוויתי פחד תהומי בחיי - זה הזמן. נסעתי. לא יודע כמה. חצי קילומטר? ירו עלי. הסתובבתי וחזרתי ואמרתי לעירא 'אי אפשר'.
"נשלחים גברים ישראלים עם הקוד הגנטי של הגבר הישראלי", פענח ליבנה, "וכל אחד מאיתנו, באיזשהו מקום, בסולטן יעקוב, לא פעל על פי כל מרכיבי הקוד. ועם זה הוא חי.'אסור להתברבר בניווט', גבר ישראלי לא מתברבר בניווט. זה לא אומר על עירא שהוא התברבר. אבל עצם זה שאומרים עליו שהוא התברבר, זה נורא. או גבר ישראלי, חייל ישראלי, לא מדבר על כניעה. כאילו, זאת לא אופציה. למרות שוודאי שזאת אופציה. וגבר ישראלי כמוני לא מפחד לנסוע בחושך, להתחבר לכוחות מאחור ולהביא אותם קדימה לגדוד. אבל חושך מוחלט. אתה לא רואה שטח. אימה. אני, בתחושה שלי, הרגשתי פחד. כאילו 'אני נוסע לבד אל מותי'".
אגב, שעות אחר כך, כשיצאו הכוחות החוצה, הטנק של ליבנה נשאר בפנים כי הזחל שלו הסתבך בגדר תיל. אחרי המלחמה נסעו בו הסורים ברחובות דמשק. היום הוא מוצב במוזיאון ברוסיה. "נתתי אותו מתנה לאויבנו", הוא אומר. "תראי כמה חטאים של קוד הגבר הישראלי עשיתי בקרב אחד".
בחזרה לגיהנום. אלה שעות של לילה, שנמתחות כמו מסטיק. "יורים עלינו תותחים", מתאר עירא ומראה על המפה. סולטן יעקוב מסומן אצלו ב"Google Earth". "זה מצוקים", הוא אומר ומסמן, "בקשת". "'הם', הסורים, ו' אנחנו'. אני לא רוצה להיות גס, אבל זה כאילו משתינים עליך טילים".
הכוח הקדמי של גדוד 362, עם עירא (14 טנקים ושני נגמ"שים) נמצא בשטח קטן של פחות משלושה מגרשי כדורגל. מוקפים. קוראים למיקי, המח"ט. מיקי, הם אומרים בדיעבד, התנהל כמו מפקד טנק, לא מפקד חטיבה. הוא היה רחוק מהכוח הקדמי של הגדוד ולא יכול היה אפילו לראות אותם. "אין דיאלוג עם מיקי", אומר עירא. "מיקי לא שחקן על הבמה. כלפי הוא לא מילא תפקיד של אוטוריטה פיקודית בסיטואציה שהייתי בה. זה ניסוח מדויק בלי להפוך אותו לאישי או נלוז", הוא אומר.
מיקי שחר חי היום בלוס אנג'לס. ב-30 השנים האחרונות, מאז הקרב, שמר על שתיקה. השבוע, בפעם הראשונה, הסכים להעביר לסופשבוע תגובה כתובה. מיכה יורד מהטנק שלו. גם עירא. הם נפגשים בשטח. "עירא מודאג, אבל לא היסטרי", מתאר מיכה. "הוא אומר 'יש שלוש אופציות: לחימה עד הכדור האחרון, כניעה, לעוף מפה'. אני לא יודע מה הוא מחליט. הוא לא אומר לי".
בשלב הזה, כנראה, עולה הקמב"ץ זגגי ברשת האוגדתית. הוא דורש לדבר עם מפקד האוגדה לב, שישן באותו זמן. זגגי טוען שמה שאמר בקשר היו דברים ששמע קודם מעירא. "אתם יכולים גם להילחם", משיב לו מפקד האוגדה לב בקשר. "תחזיקו בינתיים מעמד. אנחנו פה בודקים כל אפשרות. תמתינו בסבלנות. תחזיקו מעמד בינתיים".
"זגגי צעק כשאני לא הייתי על הטנק וגם לא טרח לעדכן אותי, כשחזרתי לטנק, שצעק", אומר עירא. לימים, כשכבר חזרו מהקרב, היו מקניטים אותם "גם לא היה אויב, גם התברברתם, וגם רציתם להיכנע". עירא לקח את זה באופן אישי.


תצ"א של סולטן יעקוב יום לפני הקרב. מוקפים בעיגולים: הכוחות הסורים צילום: אריק סולטן


ואז הגיעו התותחנים
בלגן של מלחמה. תחמושת אוזלת. פתאום מתברר להם שהם כפופים לאוגדה חדשה. קולות חדשים בקשר. מישהו מבטיח לבוא לחלץ אותם תוך חצי שעה. אחר כך שעה. הזמן שוב נמתח ונמרח. בסוף מדברים על "ארבע וחצי, חמש שעות". באוגדה לא מאמינים שהם ב"מיתלה הקטנה". יעבור זמן, אומר עירא, הם ייחלצו החוצה, ורק אז יאמינו להם בדרגים הגבוהים. גם בגיס מחפשים פתרון. "מה המשימה שלי? ", שואל עירא בקשר, "מה אתם רוצים? אני החוצה, אני פנימה, מה אני?".
אחד ממפקדי הפלוגות שנמצא מאחוריהם מדווח שהם לא יכולים לסגת. הסורים, הוא מסביר, "מחכים לכם". אלוף משנה אהוד בכר, תותחן, איש מילואים, הוא הנפש הטובה בכל הסיפור הזה. איש שקט ורגוע, קצין מנוסה ובעל יוזמה. במלחמה היה מפקד אגד ומפקד הסיוע של אוגדה בפיקוד צפון.
בסביבות שלוש לפנות בוקר נכנס בכר לרשת המבצעים של עירא ושומע אותו מנהל קרב. הוא מבין שיש תקלה. עירא עסוק. "כאן מעיל", אומר לו בכר, זה הקוד של קצין התותחנים בקשר. הוא לא מפסיק, עד שעירא עונה לו, "כאן מעיל ואני מחכה".
פגז תאורה ופגז זרחן. בכר מאתר את עירא ארבעה קילומטרים בפנים, בתוך המיתלה הקטנה. "חטפתי חררה", אומר בכר. הלחץ גבר גם בגיס.
"הכוח תקוע, בשטח צר, אין לו תחמושת כבר, אין לו פגזים, יש נפגעים. יש תחושה שגדוד שלם מתכלה. יכול ללכת שם. מחפשים פתרונות: חיל אוויר? חיל רגלים? אין זמן. עירא מבקש סיוע. לשרוד. הוא בצרה צרורה. אני אומר 'רגע, מי יכול לעזור לו? התותחנים'. הם לא חי"רניקים או חיל אוויר, אבל הם יורים אש. אני לא מבקש אישור מאף אחד.
"אני אומר 'זה מה שאני עושה, מי שרוצה יבוא אלי'. אין זמן. סגן מפקד האוגדה עומד לידי. 'תעשה מה שאתה יכול', הוא אומר לי, 'אין פתרון אחר'. אנחנו שומעים שהעסק הזה, הגדוד, עומד להיגמר. אני קורא בקשר לכל האגדים, ואני אומר 'יש לי משימת חילוץ'. בינתיים אני מתחיל לטווח עם שלושת הגדודים שלי על הציר, להוריד מעירא לחץ. לקראת אור ראשון הוא קורא לי. 'מעיל' - אני לא אשכח את המשפט שלו -'מעיל, הלחץ יורד, אל תעזוב אותי'".
בכר מספר את זה אחרי 30 שנה, והעיניים שלו נוצצות. "כשהוא אומר דבר כזה", הוא אומר, "מה אתה יכול לעשות? אתה חייב להישאר איתו. ואז אני אומר לו,'אנחנו נעשה כל מה שאפשר לעשות'. קצין תותחנים ראשי שמע שזאת משימת חילוץ. הוא היה בגיס. אמר 'תתחילו לאסוף את כל הגדודים במרחב'. קיבלתי אלי 11 גדודים. בכל גדוד שלוש סוללות, כל סוללה ארבעה קנים, 120 קנים עומדים לרשותך. זאת עוצמה אדירה. אחד מלוחמי התותחנים שהשתתף בפעולת החילוץ הזו היה הקצין אייל זגגי, אחיו של עמי.
"בסביבות שש וחצי", ממשיך בכר, "אני אומר לעירא 'אני אתן לך פקודה, אתה תסגור מדפים. אתה לא יורה, ואתה תסתובב ותיסע החוצה כשאנחנו נגיד את מילת ההפעלה'. הזמן היה קריטי. באור יום החבר'ה היו משחילים אותו כמו ברווז. אני שקשקתי. זאת הייתה החלטה קשה. אני יורה עם תותחים במרחק של 150-100 מטר מהכביש כדי שהוא יוכל לצאת בטוח. היה לי ברור שאני הולך להרוג אנשים".
עירא: "לא נתתי לנו יותר מ-50 אחוז סיכוי לצאת החוצה. אמרתי לנהג שלי,'אתה לא עוזב את הגז, לא משנה כלום'. כולם הזדהו בהרמת יד. צעקתי לאהוד,'קודם תירה, ואז נתחיל לנסוע'. פחדתי שידפקו אותנו. ואז אמרתי לעצמי,'רגע, אתה בטוח שאתה רוצה לצאת?'. אמרתי ,'נבחן את זה פעם נוספת'. פניתי למפקד האוגדה:' תשמע, אולי אני נמלך בדעתי? אתה בטוח שאני חייב לצאת?'. הוא אמר,'זאת פקודה'. עניתי לו,'זה בדיוק מה שחשבתי. אני מאוד מאוכזב מהתשובה שלך'".
מה הרגשת?
"כלום. אתה על טיס אוטומטי. יורה כמו פסיכי. מחפש מה הולך לקרות".


עמי זגגי. ''אתה הורג את השליח?'' צילום: אריק סולטן


"העסק היה גמור"
בסביבות השעה תשע בבוקר יצאו הכוחות החוצה. "התמונה הראשונה שאני זוכר", מתאר עירא, "זה טנקים של החטיבה שלנו, יושבים החבר' ה, אוכלים ארוחת בוקר. מסתכלים עלינו.'מאיפה אלה הגיעו עכשיו?'. זה מפל של קריזה. מפח נפש. לא רוצה להגיד תסכול. זה תמיהה. כל מה ששאלנו את עצמנו זה למה הם לא זזו עוד שני קילומטר קדימה? אם הם היו עושים את זה, העסק היה גמור".
מיד אחרי שיצאו הכוחות החוצה, עשו מסדר וספרו את הלוחמים. גילו שחסרה להם פלוגה שלמה. התחילו מ-40 נעדרים, נשארו בסוף עם שישה. חזי שי, אריה ליברמן, זוהר ליפשיץ, זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן. שי הוחזר בעסקת ג'יבריל.
ליברמן הוחזר יחד עם גופתו של ליפשיץ. באומל, כץ ופלדמן נעדרים עד היום. בשעה 12:00 נכנסה הפסקת האש לתוקף. שעתיים אחר כך כבר היו צוותים של אית"ן בשטח, בניסיון לאתר משהו או מישהו מהנעדרים.
"לעשות סיבוב בין המשפחות אחרי המלחמה היה בשבילי סיוט", אומר ליבנה. "הטראומה הכי גדולה הייתה הביקור אצל ההורים של חזי שי". שי היה חייל שלו לפני המלחמה. הוא ביקש לא לבוא למילואים, וליבנה התעקש שיגיע. "תשכח מזה, אני לא יוצא בלעדיך", אמר לו.
"ואז הולכים, וחזי לא חוזר. ואני הולך להורים שלו עם עירא. אנחנו עומדים שם, ואבא שלו, לא מעניין אותו מה עברנו. הוא אומר,'אתה, אתה, אם הבן שלי לא חוזר' - הוא היה עיראקי כזה -'אם הבן שלי לא חוזר, עם קארל גוסטב, טה טה טה טה טה, כל אחד מכם'".
גם עם חזי שי לא דיבר ליבנה 30 שנה. פעם אחת היה באירוע לציון חזרתו של שי, אבל זה הכול. עירא כבר עבר את זה ביום כיפור. משם יש לו עדיין שני נעדרים: סג"מ שמעון בן דרור מקיבוץ שדה נחמיה, ורב"ט זאב פאר מרמת גן. שניהם הוכרזו "חללים שמקום קבורתם לא נודע". שלוש פעמים נסע עירא לשטח כדי לחפש אותם. לשווא.
"הייתי מ"פ", הוא משחזר. "נכנסנו למעוז, הוצאנו אנשים. רבתי עם המח"ט. הוא נתן פקודה,'עירא, אתה לא מוציא יותר אנשים'. הטנק התפנה לאחור והגיע לתאג"ד. המט"ק, אני זוכר, נשפכה לו העין. שמו על הפצועים צוערים. שמעון בן-דרור. לא היה לו קשר, כלום. אמרו להם,'תסעו לתעלה, תחפשו את עירא'. נסעו לתעלה ולא פגשו אותי. אנחנו נוסעים, רואים שני ערבים על גבעה. יורים כמו מטורפים. לא פוגעים.
"בסוף אני מזהה שניים משלנו. עולים לטנק בוכים. לא מפסיקים להתייפח.'מה עשית? אתה הורג אותנו'. זה אור ראשון.'איפה הטנק?', ' שמה'. ' איפה פאר?', ' לא יודעים'. בן דרור - משפחה הולנדית. פאר - אמא רבקה, אבא מרדכי - יוצאי אושוויץ. הנה, יש לך את כל הסיפור. לכן, מבחינתי, זה היה דז'ה-וו קשה. משהו שלא ניתן לתיאור".
תעתועי הגורל: מיקי שחר נשוי לנעמי, בת דודה ראשונה של יהודה כץ, שנעדר עד היום. שחר והוריו של כץ היו שכנים בזמן המלחמה. גרו בכניסות סמוכות. אביו של כץ לא מוכן עד היום לדבר עם שחר.


תצ"א של סולטן יעקוב יום לפני הקרב. מוקפים בעיגולים: הכוחות הסוריים. צילום: אריק סולטן


גבול הפחד של צה"ל
קצת אחרי המלחמה הלך בכר לבקר את הפצועים של הגדוד שהיו מאושפזים בבתי חולים. הוא איש צנוע, נעים הליכות. זוכר היטב איך פצועים קשה קמו מהמיטה והצדיעו לו. "בזכותך אנחנו חיים", אמרו לו. "לא בזכותי, בזכות הארטילריה", השיב להם.
אחר כך הגיעו כוחות של הצבא האמריקאי, לשמוע מקרוב על קירות האש שבנו התותחנים כדי לחלץ את הכוח של עירא. התותחים היו מתוצרת ארצות הברית, ובמונחי ארטילריה מדובר היה בדבר שהוא בלתי נתפס. "כמו הסיפורים על עם ישראל שעבר בחרבה ביציאת מצרים", מתאר הקמב"ץ זגגי. בכר: "היצרן אמר לנו,'לא יכול להיות שיריתם ארבעה פגזים בדקה. הרי גם יש מגבלות טכניות, זה נקרא'עישון קנה'. מעבר לזה, העובדה שכל פגז של תותח כזה שוקל 45 קילו ומדובר באנשי מילואים. אבל היצרן עושה את הניסויים שלו בנאט"ו, ואנחנו הצלנו חיי אדם".
שבועיים אחרי הקרב, איש מהם לא זוכר תאריך מדויק, כשכבר עמדו להשתחרר מהמילואים וישבו בפינת הטיפולים של הטנקים בנאעורה, התפוצץ הסיפור עם זגגי. לב, האוגדונר, סיפר לעירא שמישהו צעק בקשר שהם רוצים להיכנע. "אל תשאלי אותי איך", אומר עירא, "באיזה טוויסט, פתאום אמרתי,'מי דיבר ככה בקשר, מי אמר את זה?'. כמו שאני מדבר איתך. עמי אמר 'אני'. אמרתי לו ככה:'תשמע, קח את הדברים שלך, תעוף מפה לכל הרוחות. פשוט תארוז את החפצים שלך ותלך מפה'. וזהו . יותר הוא לא חזר לגדוד. זה נידוי? אני לא חושב. יודעת מה, זה נידוי. זאת אולי שפיטה על ידי המג"ד לאחר הערכת מצב שלו, ועל בסיס הערכים שלו".
בצה"ל, הערתי את תשומת לבו, יש דרך להעמיד למשפט. הוא היה המג"ד, עמי היה פקוד שלו. "את צודקת", השיב לי. "זאת לא הייתה שפיטה. זאת לא הייתה העמדה למשפט. לא אמרתי לעמי זגגי 'בגדת, עווית, פשעת, דפקת את המדינה וכיו"ב'. אמרתי 'תשמע, תעשה לי טובה, לך מכאן'.
"בואי נעשה ניתוח של הנידוי", המשיך. "בנינו את 'מחנה המצורע'. אני יוצא מהקרב הזה, יורד מהטנק, מפקד האוגדה פוגש אותי. הוא אומר לי 'הכל בסדר?'. אני אומר לו 'אני הולך לבדוק. אני עושה מסדר לגדוד. לראות מי נשאר, מה קרה'. הוא אומר לי,'תגיד לי, מי זה אצלך צעק שנכנעים?'. אני נשבע לך. ככה. אולי בשבע מילים אחרות. אתה יוצא וזה מה שאומרים לך? הוא ידע, אבל לא רצה להגיד לי מי. מבחינתו, הקמב"ץ שלי עמד על ידי. אולי הוא שיקף את מה שאני הרגשתי?".
ליבנה : "אני זוכר את עירא שואג על עמי. זאת התמונה שיש לי בראש. קשה. כשזוג מתגרש, בוחרים צד. אנחנו בחרנו בצד של עירא".
לא היית מצפה שאחרי קרב כזה תתפתח סולידריות בין אנשים?
"יש סולידריות, אבל סקטוריאלית".
הם נפגשים אחת לשנה, בכל יום עצמאות, בבית של עירא. יש שם "שולחן כיפור" ו"שולחן סולטן יעקוב". הסגל והקצינים. עמי מעולם לא הוזמן. "הוא לא היה בתודעה שלי", אומר ליבנה. "רק כאחד שערער את נפשו של עירא".
זגגי: "אחרי המלחמה גיורא (לב, מפקד האוגדה, חק"ב) אסף את הגדוד. אני הייתי בחו"ל. סיפרו לי שהוא עמד והשמיץ אותי. 'הקמב"ץ שלכם בכה ויילל בקשר'. וואללה, בן אדם אחד העיר את תשומת לבך לכך שהמצב קריטי. אתה ישנת. מישהו עמד על זה שיעירו אותך, וחשף אותך לכך שיש כאן פאשלה. במקום שתגיד 'וואללה,'כל הכבוד, העירו אותי', אתה הורג את השליח?".
לעמי, שבהקלטה של הקשר נשמע ענייני וקר רוח, יש שלושה ילדים מוצלחים, והוא נשוי באושר. אחרי המלחמה סיים ללמוד בטכניון והוא מהנדס עצמאי. "עדיין", אמר , "אם לא הנידוי, החיים שלי היו נראים אחרת". גיורא לב סירב להתראיין לכתבה זו.


יונה ומרים באומל, הוריו של זכריה באומל צילום: פלאש


פלד גזר על עצמו שתיקה
עירא, מיכה ומפקדי הפלוגות של הגדוד נפגשו לעתים תכופות בשנה הראשונה שאחרי המלחמה. אלה היו שיחות סלון זועמות, שבהן דיברו בעיקר על הרצון שתקום ועדת חקירה שתבדוק מה קרה בקרב. זגגי פעל במקביל אליהם. הוא פנה למח"ט שחר ולעירא, וגם למפקדי האוגדה, הגיס, הפיקוד והרמטכ"ל עצמו. זגגי סבר אז ששחר ועירא צריכים לסיים את תפקידם.
לדעתו, אגב, זאת הסיבה בגללה נודה בלהט כזה. "הם מפחדים". הוא אומר. הוא שלח מכתבים לקצינים בכירים, וביקש שצה"ל יחקור את הקרב. בהמשך פנה גם להיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין ומסר סטנוגרמה של מה שחווה. אחר כך השתתק. גם הוא וגם עירא בחרו לא לצאת לתקשורת ולא להתראיין. המשא היה כבד מדי. בצבא הגדול איש לא אהב את בוגרי הקרב בסולטן יעקוב. הם היו מעמסה. זגגי אומר ש"הם חשבו שהם נידו אותי, אבל הם היו המנודים".
עירא : "אני החלטתי שאני עושה את המלחמה שלי בתוך הצבא ולא בשום מקום אחר". קולו רועד. "הלכתי קודם כל ומעל לכל ליאנוש. פששששששש, ישר בין העיניים. אמרתי לו אחת, שתיים, שלוש, ארבע. הוא אמר לי 'עירא, אני אחראי, אתה לא אשם'. אמרתי לו, 'תשמע, זה לא מספיק לי. אני רוצה שתדבר מול הגדוד, לא מולי'. בא . דיבר. עשו מריחה קלה. אמר, 'אתם בסדר, הייתם גיבורים'. הייתי צעיר, אבל לא פתי. בדקתי, באוגדה, בחטיבה, מי אמר, מה אמר. יש לי ציטוטים, מעבירי צמרמורת. לא אתן לך אותם. שאלתי גם, 'היו עוד שני גדודים בחטיבה, מה קרה, איפה הם היו?'. זה נראה כאילו הפניתי אצבעות מאשימות. אבל אני לא. אמרתי להם, לכולם בתוך הצבא,'שלא יקרה עוד פעם לאף מג"ד'".
מה יקרה? "שהוא יהיה בתחושה של בידוד מוחלט".
ליבנה: "שוב ייסעו, ואין מודיעין, ואין אויב, ותיסע סתם לאיזה מקום, ויירו עליך, ויהיו הרוגים, ויהיו נעדרים, וכמו טמבל תסתובב אחורה ותחזור, ועוד יגידו עליך בסוף שהיית ברברן, נכנע, פחדן, ווטאבר".
יהודה (יודק'ה) פלד, מפקד האוגדה שבא אחרי לב, יצא לשטח עם הקצינים, לסולטן יעקוב. זה היה כבר בחורף. אולי שנתיים אחרי המלחמה. גשם טפטף. עמדו מסביב, ופלד ניסה לתחקר. אומרים שאם יש אמת אחת, אז פלד הגיע אליה הכי קרוב שאפשר. אבל פלד גזר על עצמו שתיקה.
"הצבא", אומר עירא, "עשה סדר עם סולטן יעקוב עד גבול ידוע - גבול הפחד של הצבא. באיזשהו מקום עשו 'וווושש', סגרו קופסה, עשו ואקום, עשו סילינג של הוואקום, ויאללה. עכשיו ממשיכים. אני דוגמטי וסכמטי ולא הלכתי החוצה. חשבתי שזה לא נכון. חשבתי ואני עדיין חושב שהצבא חייב לכבד את ערכי הצדק הצבאי עד הסוף. ופענוח שלי עד גבול ידוע היה שאכן נעשה כדבר הזה. מרגע שנעשה הדבר הזה-שקטה הארץ".
ואתה?
"כשגמרתי את מסע ניקוי הרעלים, אמרתי'או-קיי, מיציתי את כל היכולות לברר את הדברים. די'".


הדסקית של זכריה באומל, הוענקה לרבין על ידי ערפאת


כן, הם מתו לשווא
באוגוסט 1982 פרסם צוות שמונה על ידי ראש מחלקת מודיעין השדה את מסקנות התחקיר שלו בנוגע לאירועי המודיעין שקדמו לקרב בסולטן יעקוב. נוצר רושם כאילו היה פקק בין המודיעין שהגיע לאוגדה לבין זה שהגיע בסופו של דבר לחטיבה. קצין המודיעין האוגדתי יצא למלחמה על שמו הטוב ועל ניקיון כפיה של האוגדה. מונה קצין בודק, בהוראת ראש אמ"ן, אלוף יהושע שגיא. הדוח התמהמה.
אחרי פנייה לפרקליט הצבאי הראשי, הוגש בסופו של דבר גם הדוח הזה. מי שקיבל את דוח הקצין הבודק היה מי שבא אחריו, אהוד ברק, סגן מפקד הגיס בקרב. בכיר לשעבר באוגדה של לב מספר שנציג של מודיעין האוגדה נקרא ללשכת ברק, אז ראש אמ"ן, לקרוא את התחקיר. "תקרא ותלך". הוא לא הורשה לכתוב דבר. התחקיר הוכתר בתואר "סודי ביותר".
"ההחלטות המבצעיות היו עיקר המקור לסיטואציה, מספרים לי שברי מסקנות", אומר בכיר לשעבר באוגדה של לב. "אופן השימוש במודיעין היה בעייתי יותר מהמודיעין עצמו. איש לא ראה מאז את התחקיר הזה. גם לא מי שביקש. מישהו התעלם מנושא המודיעין ונתן הוראות שלא תאמו את המצב בשטח. לברק היה אינטרס שזה לא ייצא החוצה". קצין המודיעין של אוגדת לב לא נכח בנוהל הקרב או לא ידע על קבוצת פקודות לחסימה שנדרש עירא לבצע. "אם הייתי יודע על הפקודה", אמר ברק לעירא אחרי המלחמה, "הייתי עוצר בעדך".
קצינים שהשתתפו בקרב מדברים על משחק כוחות בין יאנוש, מפקד הגיס, לברק, סגנו, והשפיע אולי על התנהלות הגיס. העדר קוהרנטיות, ייתכן, בהבנת הקרב והמצב בשטח, בין השלב שבו ברק נתן את הפקודה, לשלב שבו יאנוש חוזר וגוער בכוחות שהם לא שועטים קדימה. ומה בדבר ההסתמכות על המידע שהביא ריבקין מהשטח? ריבקין, ככל הנראה, לא יכול היה לתצפת על האזור הרלוונטי. הסלע שקשרו מאז לנעליו - "הוא מסר, הוא אחראי" - גדול מדי.
"יאנוש נוהג להגיד תמיד 'אני הייתי מפקד הגיס - אני אחראי'. למרות ששעות ארוכות הוא היה בכלל בפיקוד. קוראים לזה 'אחריות מיניסטריאלית'. אחראי אבל לא אשם", אומר עירא אפרון בציניות. "אם אתה אחראי ולא אשם - אז מי כן אשם?".


"הרגשנו נטושים"
לפני שבועיים, אחרי 30 שנה, נפגשו זגגי וליבנה בפעם הראשונה. "סליחה" לא נאמרה שם בקול, אומר זגגי, אבל עצם המפגש היה "בחזקת הודאה". ליבנה היה סטודנט לקולנוע כשיצא למלחמה. בדיוק עבד על פרויקט הסיום שלו, סרט על אביו, משה, שהיה בכיבוש קיבוץ גזר, נלחם בלגיון וישב בשבי הירדני.
"כשחזרנו מהשבי", אומר לו אביו בסרט, "התברר לנו שלידנו היה כל הזמן גדוד של הפלמ"ח. האויב היה בינינו לבין הכוחות שלנו כשבמשך ארבע שעות לא שמענו ירייה אחת מצד הכוחות שלנו. הייתה פאשלה ואנחנו הרגשנו את עצמנו נבגדים ונטושים".
מיכה חזר מהמלחמה והמשיך את הסרט. הוא גילה שכיבוש גזר, הקיבוץ בו נולד, היה ב-10 ביוני 1948, 34 שנים בדיוק לפני הקרב בסולטן יעקוב. "הצבא צריך לחקור, ואתם עד סוף חייכם צריכים לחיות עם זה", אומר לו אבא שלו בסרט. "זאת הרגשה של כישלון ושל נבגדות. מישהו נטש אתכם, נטש אותי". הוא סיים את הסרט וגנז אותו ב-1983.
עכשיו, במלאת 30 שנה למלחמה, הוא רוצה לצלם את האנשים של סולטן יעקוב. ליבנה מתכנן להתקשר גם לחזי שי. את הפגישה שלנו הוא מצלם. "שנים אני עוסק בווידיאו תרפי", הוא אומר."' אור השמש מרפא', אני מטיף לאנשים כל היום. ואני דפוק כזה".
הוא בן 57, בדיוק בגיל של אביו עת צילם אותו לפני 30 שנה. "ואני מרגיש עכשיו בדיוק כמוהו אז", הוא אומר. "מה תרם קרב סולטן יעקוב לביטחון מדינת ישראל? מה הוא תרם לקידום השלום? מה הוא תרם למשהו או מישהו? אני יודע שעבור המשפחות השכולות, לשמוע דבר כזה זה נורא. אבל אנחנו לא יכולים כל החיים להסתתר ולא להגיד כלום רק בגלל זה. אני יודע שכל מי שנהרג שם, ביום ההוא, בסולטן יעקוב, מת לשווא".


חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל